כוס אם אם אמכם

סמי שלום שטרית צריך לזכות בפרס ישראל. אבל הנה הדילמה: איזו ישראל תעניק לו את הפרס: "ישראל הראשונה","ישראל השנייה", או שמא פלסטין? לתחושותיי, סמי שלום שטרית - משורר, איש חינוך ואדם פוליטי - לא מבקש פרסים, לפחות לא את הפרסים שיש היום לממשלת ישראל להציע לו. לא כשויקי כנפו ניצבת מול הכנסת. לא כשזקוקים כאן לכמה מהפכות טובות כדי להפוך את המקום הזה לראוי יותר בני אדם.

אבל התכנסנו כאן לרגל צאת ספר השירים של שלום-שטרית בהוצאת אנדלוס. ובכל זאת הדיון חייב להיות פוליטי לא פחות מאשר פואטי. כתוצרים של מערכת החינוך הישראלית, חונכנו להפריד בין הפוליטיקה לבין כל דבר אחר. לימדו אותנו להרגיש בנוח רק באזורים סטריליים מפוליטיקה, כמו למשל שירות בצה"ל, או לימודים באוניברסיטה או טיול ג'יפים בגולן.

אבל לא כדאי להתפתות להאמין שאפשר להפריד בין הפוליטיקה לחיים, ולא רק בגלל ש"הכל פוליטי". לא כדאי, כי תוכנית ההפרדה הזו היא גם הפרדה בין בני אדם ובין שינוי רדיקלי, או בינך ובין מסע רגלי לכנסת. לא כדאי להפריד, כי ההפרדה תפספס את ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית, "שירים באשדודית", שנכתב בדיוק מהאזורים האלה.

אשדודית היא שפה שיש לה קהילת דוברים וטריטוריה - אשדוד. אשדודית היא שפה שיש לה לפחות דובר אחד שמביא אותה אלינו, דוברי שפות אחרות, בהתרסה. בהרבה כעס. איש זועם הוא המשורר: "אני כותב לכם שירים/ בלשון אשדודית/ כוס אם אם אמכם,/ כלה דאר בוכם,/ שלא תבינו מילה". ככה נפתח השיר הראשון בספר, בבעיטה בפנים. כדי לקרוא שירים באשדודית צריך להתאמץ ולעמוד בפני שפה לא מתמסרת. כי סמי שלום שטרית הוא לא נחמד. צריך להיפטר מכמה וכמה עכבות כדי להתחיל ולקרוא בספר בלי עצבים – עכבות מקללות, מערבית, מערבים, מערבים-יהודים. בבקשה, להוריד את המחסום ולפתוח את הסגר.

שנייה אחרי ההתקפה המתריסה, שספק מזמינה אותנו ספק מגרשת אותנו מאשדוד, נכנסים אל אותה אשדוד שהיא "זיכרון סוכר מתוק/ שהיה יוצק אדון לוגסי עליו השלום/ לסוכריות על מקל אדומות וירוקות" (ואשדוד זיכרון סוכר), והיא גם העיר שבנו בה "בית משפט שלום/ על ראש הגבעה בינות העצים" כדי שיוכלו להוביל אליו באזיקים את "ילדי הילדים של ילדותי" (חורשת אקליפטוס של ילדותי), ויש בה גם ערבי שקורא ביידיש פלסטינית, אל אזני הנשים המרוקניות "אינטיזכייייייין". אלה קרעים של עולם, שנכתבים באהבה וחמלה כמעט מתרפקת על העבר. אבל גם התיאורים הפסטורליים ביותר הם פוליטיים, כי הם תמיד מוצבים בקונטרס ל"מהפכה האשכנזית", ובניגוד לדרך ההרגלית לחשוב ולדבר על נניח, אשדוד. לא בכדי מופיע כאן השיר המוקדם שלו, "פריחה שם יפה": "כשנולדה פרחיה בדאר אלבידא/ קרתה אותה אמה פריחה/ שיהיו חייה מלאי שמחה.// פריחה שם יפה אמרה./ פריחה שם יפה".

אל תתעסקו עם סמי שלום שטרית בענייני אירוניה. גם אל תטענו שאין כבר טעם לדבר על זהות מזרחית, לא כאשר "כולנו ישראלים". הספר הזה, כמו שאר הפעילות התרבותית והחינוכית של סמי שלום שטרית, הוא אנטי כור ההיתוך. לא מקרי שהספר יצא לאור בהוצאת "אנדלוס" שעיקר מפעלה הוא תרגומים מערבית לעברית. סמי שלום שטרית מגדיר עצמו כיהודי ערבי, כמו שיש למשל יהודי אירופאי. מהמקום הזה הוא מצליח לכתוב שירים פוליטיים כמו "מי הוא יהודי ואיזה יהודי הוא?", וגם גירסה מעודכנת ל"הי הג'יפ" שנכתבה בשנת 2000 ומתארת באופן מצמרר כיצד חיילים הורגים ילד פלסטיני בן 13: "שמונה חיילים אחד קצין עברי/ שמונה חיילים ואחד קטין ערבי./כל אחד הלא יגיד/ העיקר בג'יפ זה ספיד," והוא מקפיד לציין שהקצין יכול להיות באותה מידה שמאלני ציוני או ימני קיצוני.

נו-נו-נו, שוב תעמולה אנטי ציונית. אפשר להתעצבן ולצקצק בשפתיים. אבל צקצוקים כאלה תמיד יישמעו. ואפשר לצקצק ברעש גובר גם לעומת שיר אמיץ של הזדהות ותמיכה במרדכי ואנונו ("שיר המעלות למרדכי"). אבל אחרי שחציתם בקריאה "שירים באשדודית" ו"פיוטים פוליטיים", ו"שירים גולים" (שנכתבו בארצות הברית), מותר להגיע לשירי האהבה שממוקמים בסוף הספר. אהבה שלפעמים היא מרק אפונה ולפעמים רגע גנוב באוטובוס או תמונה דוהה מהטיול השנתי. בשירי האהבה שלו כמוסים רגעי יופי כמעט מופלאים, שהם אולי כלשונו, מה שנשאר בסוף. לא כל השירים ברמה אחידה, וייתכן שעריכה מעט יותר סלקטיבית היתה מצלילה את הספר. אבל גם כך זהו בלי ספק אחד מספרי השירה החשובים ביותר שיצאו השנה. בין 1982 ל-2002 קרה כאן לא מעט. אלה היו גם עשרים השנים בהן סמי שלום שטרית כתב את השירים שבספר. תקראו אותם.