יהודוצנטריות

כמו עלוני פרסומת לבנק הפועלים מופצים בימים אלה העלונים של המפקד הלאומי, יוזמת השלום החדשה של עמי אילון וסרי נוסייבה. בלשון שיווקית נפרשת תמצית משנתם של השניים; עיקרה קריאה לאזרחים ישראלים ופלסטינים לחתום על הצהרת עקרונות שאמורה להשפיע על המנהיגים ובסופו של דבר להביא את סוף הסכסוך. משני צדי הדף מופיעות תמונותיהם של נוסייבה ואילון, ספרא וסייפא, כמי שמגישים לישראלים ולפלסטינים יוזמה חדשה ורעננה, נקייה מרבב פוליטי או מאידיאולוגיה מפלגתית, יוזמה עם עלה של זית.

חשד קל עולה למראה הלוגו של היוזמה, שמופיע על המנשר בצורה מאוד בולטת. בצבעי כחול ולבן כתובות בו המילים "המפקד הלאומי", כשהן נתונות בין שני ענפי זית שבאופן תמוה נראים בדיוק כמו הענפים מסמל המדינה. עכשיו, אלא אם הענפים באים לאזכר את עצי הזית שנעקרו בשטחים – ואני מנחש שלא - הלוגו יוצר את הרושם שהיוזמה משווקת בעטיפה שאמורה להרגיע את הישראלים שאין פה שום דבר שקשור לשמאלנות או לאהבת ערבים. החשד מקבל אישוש למקרא הטקסט שבדף. כמו הרבה יוזמות לפניו, גם "המפקד הלאומי" מנסה בסופו של דבר למכור לישראלים את השלום בתור הדרך המוצלחת ביותר לשמור על הרוב היהודי במדינה.

גם שני האנשים שמובילים את היוזמה מגלמים היטב את הפרנויה הישראלית המצויה, שמשלבת גזענות קלה עם בטחוניזם קשה. עמי אילון הוא בדיוק מספיק גנרל כדי שיוכל להציע הסכם של החזרת שטחים ביחס של 1:1 וחלוקת ירושלים מבלי שיוטס אל מחוץ לגדר. סרי נוסייבה הוא בדיוק מספיק פרופסור בשביל שיוכל להצטלם לצידו של עמי אילון ולא להפחיד את הישראלים. אילון, לפי חלוקת העבודה הזאת, מייצג את הישראלי הנדיב, שאחרי שכבש מה שכבש ועשה מה שעשה מוכן לוותר כמה שצריך, אבל יודע לשמור את האצבע על ההדק לכל מקרה שלא יבוא. נוסייבה, למרבה הצער, לא מייצג שום דבר כמעט, אבל עבור הישראלי הסביר הוא קודם כל פלסטיני שלא יודע לירות. בימים אלה זו תכונה מאוד מרגיעה. חוץ מזה הוא מדבר אנגלית אוקספורדית ואין לו זקן.

שאלה מעניינת היא מה היה ערכה השיווקי של היוזמה אילו אפיון הדמויות בה היה הפוך; קרי, אילו מהצד הישראלי היה עומד פרופסור נקי כפיים ומהצד הפלסטיני לוחם ותיק עם דם על הידיים. איך היתה משווקת לציבור יוזמה שחתומים עליה, למשל, פרופ' שלמה בן עמי וג'יבריל רג'וב? או פרופ' יולי תמיר ומוחמד דחלאן? הדם שעל ידיו של אילון (כמו כל איש שייטת, סביר להניח שהוא לא רק כיסח את הדשא בבסיס) הוא זה שמכשיר אותו, בעיני הישראלים, להוביל את היוזמה הזאת. בדיוק כמו שהעדר הדם מידיו של נוסייבה הופך אותו – שוב בעיני הישראלים – לפרטנר הפלסטיני הנכון.

זו גם הסיבה לפיה בהצהרת העקרונות של נוסייבה ואילון יש סעיף מיוחד שמדגיש שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק. נראה שגם אילון וגם נוסייבה הפנימו את המסר שמועצת יש"ע דוחפת כבר שנים, שאסור לתת להם רובים. האם מישהו משניהם חושב שפלסטינים עם נשק הם באופן אבסולוטי מסוכנים יותר מישראלים עם נשק? או שמא גם כאן קהל היעד הוא הישראלי הסביר, שמסיבות מובנות מעדיף שלו (אילון) יהיה נשק ולפלסטינים (נוסייבה) לא? חשוב לומר שאם כבר שתי מדינות, אז אני דווקא מאוד תומך בפירוז המדינה הפלסטינית; לא פחות משאני תומך בפירוז מדינת ישראל. אבל כל זמן שהצד הזה במשוואה תקוע – ותשאלו את מרדכי ואנונו – קצת בעייתי לבוא בתביעות כלפי הצד השני.

הדיון היה יכול להישאר ברמת האסתטיקה אלמלא היה השיווק הישראלוצנטרי קשור באופן הדוק לתכנים המהותיים של היוזמה. במובן הזה יש ליוזמה הרבה במשותף עם "שמים גבול לסכסוך", תוכנית לקביעת גבול של קבע שפרסמה לאחרונה יולי תמיר. תמיר מציגה תוכנית שהשורה התחתונה שלה היא שצריך לוותר על כ-95 אחוז מהשטחים הכבושים. למה? נכון, כי רק ככה אפשר להבטיח שישראל תישאר מדינה עם רוב יהודי מבלי שתצטרך להפוך למדינה של אפרטהייד מוחלט. בשורה של נימוקים ציוניים להפליא – ציוניים אפילו יותר משל אילון - מציגה תמיר את הפתרון הטריטוריאלי שאליו יש לשאוף. להבדיל ממנו, היא לא מנסה ליצור מראית עין של דיאלוג עם הצד השני ומשרטטת בעצמה קו גבול אופטימלי שמשאיר על מקומן 41 התנחלויות תוך סיפוח מינימום ערבים למדינת ישראל. נקודת השקה נוספת בין התוכניות היא היחס לזכות השיבה. המסמך של אילון ונוסייבה, כמסמך שמטרתו לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל, לא יכול להכיר בזכות הזו. הוא מציע חזרה של הפליטים לפלסטין או פיצוי וסיוע במדינות אחרות. התוכנית של תמיר מצהירה במפורש שאחד השיקולים החשובים בזמן ההגעה להסכם הוא התנגדות לזכות השיבה.

הפחד מפני הכרה בזכות השיבה נובע למעשה מאותו מקום ממנו נובעת הנכונות לוותר על השטחים: הדמוגרפיה. לפני כשבועיים פורסם סקר שערך מכון המחקר הפלסטיני של ד"ר חליל שקאקי, ולפיו הרוב הגדול של הפלסטינים לא יממשו את זכות השיבה לכשתעמוד בפניהם האופציה. אבל היבט חשוב לא פחות של הסקר הוא שהרוב המוחלט של הפלסטינים לא מוכן לוותר על הכרה ישראלית עקרונית בזכות הזו. בהתחשב בכך, הגישה של אילון ותמיר היא מאוד בעייתית. הרצון המובן של הישראלים בשלום מונע מהם לקחת בחשבון את האפשרות שהמקסימום שהם מוכנים להציע הוא פחות מהמינימום שיכול הצד השני לקבל. הכרה ישראלית בזכות השיבה העקרונית של הפליטים היא תנאי מינימום עבור חלק גדול - אם לא רוב - של הפלסטינים.

מה המניע שדוחף את תמיר, אילון, ביילין ואחרים לנוע בלי הרף לעבר השלום? ברור שהם דואגים לשלום המדינה ולשלום אזרחיה. אבל קשה להאמין שהם דואגים לכך יותר מאשר אביגדור ליברמן או עוזי לנדאו. גם לשלומם של הפלסטינים אני לא בטוח שהם דואגים יותר. מניע נוסף יכול להימצא בבדיקה של מקורות המימון ליוזמות שלהם. על פי אתר האינטרנט של "המפקד הלאומי", הצד הישראלי של יוזמת אילון-נוסייבה ממומן על ידי אזרחים ישראלים, רובם אנשי עסקים. אין באתר שמות או נתונים נוספים, וזה בעייתי. היוזמה של יולי תמיר, לפי עדותה, ממומנת בעיקר על ידי קרן שנקראת ECF – Eco