פויה

אחרי הדוקו-דרמה הלא תיאמן "מישהו לאהוב" - בה עקבה ציפי ברנד אחרי קבוצה של רווקות תל-אביביות נואשות, שעוגבות על גברים באגרסיביות בכל מיני פיק-אפ ברים בלילה, הולכות לחדר כושר בבוקר ובוכות על מר גורלן בערב - קשה היה שלא לצפות ליצירה הטלוויזיונית הבאה שלה. אין ספק של"מישהו לאהוב" היה ריח חריף של אקספלויטיישן, אבל חייבים להודות שזה היה מהנה לצפייה. מה גם שהניצול שם היה דו-צדדי לחלוטין. הרווקות שהצטלמו לתוכנית, וחשפו בצורה כה וולגרית את חיי האהבה האומללים שלהן לא היו קורבנות תמימים, אלא בחורות שידעו טוב מאוד מה הן עושות ולמה. ואם לא כולן, אז לפחות חלקן היו צעירות אופורטוניסטיות שראו בתוכניתה של ברנד קרש קפיצה נוח בדרך אל הפרסום והתהילה. אני לא יודעת כמה זה עזר להן לטווח הארוך, אבל אני זוכרת כמה שבועות טובים בהם היתה ורד וייס – הרווקה המשתרמטת ביותר ב"מישהו לאהוב" – אייטם קביל לחלוטין אצל גיא פינס ואפילו קיבלה שער ב"פנאי פלוס".

אם "מישהו לאהוב" היה ניצול דו-צדדי (ולכן, יש שיאמרו, לגיטימי) וטלוויזיה מעניינת, הרי ש"העולם האמיתי שמאחורי המודעות" הוא ניצול חד-צדדי לחלוטין (כי האנשים שמאחורי המודעות לא רוצים להתפרסם, אלא למכור או לקנות או להשכיר משהו) וטלוויזיה משעממת. במסגרת לוח שידורי הקיץ של ערוץ 10, שמספק כל ערב ב-21:00 תוכנית ישראלית ("אחורי החדשות עם יאיר ניצני", “10G”, "זה הזמן עם עמנואל רוזן" ו"שי ודרור"), הגיחה ציפי ברנד עם קונספט מעניין לכאורה. מה מסתתר מאחורי המודעות הקטנות בעיתונים (וברחוב), שאלה את עצמה ציפי, ומיד יצאה לברר.

ברנד וצוות הכתבים שלה יוצאים לחפש את העולם האמיתי שמאחורי המודעות – גם מודעות מוזרות וגם מודעות בנאליות. לכל כתב, כך נראה, יש נישה אחרת. רוני קובן, היושב על נישת "השמן החמוד עם תסביך ההלקאה העצמית", מנסה בעזרת כל מיני מודעות להגשים חלומות, כמו למצוא כלה או להפוך לשחקן. התוצאה תמיד זהה: אומרים לו שהוא שמן מדי והוא חוזר הביתה נזוף ומושפל. דניאלה דורון היא הצעירה היפה שצריכה לסדר לעצמה את החיים, כלומר למצוא דירה, לקנות אוטו ולהירשם ללימודים. גם את זה עושים בעזרת מודעות. אבל המודעות הן רק התירוץ, ובדרך כלל האייטם מתרחק מרחק רב מהמודעה המקורית - רוני ראה מודעה של "הבימה" והמשיך לבדו לשלל אודישנים וסוכנויות שחקנים, ציפי ברנד ראתה כמה מודעות המציעות עזרה בהשגת אזרחויות זרות והגיעה עד למסיבת יום הולדת למלכת אנגליה בביתו של שגריר בריטניה. העניין האמיתי הוא לא המודעות ומה שמאחוריהן, אלא מציאת אייטמים מגוונים וביזאריים ככל האפשר שימלאו את התוכנית. ואם בתוכניות בנוסח "חלומות בהקיציס" הפריקס באים לתוכנית בעצמם, הרי שפה מחפשים אותם (עם או בלי עזרת מודעות) ורודפים אחריהם עד שמוצאים אותם. ואם לא מוצאים אותם, אז תמיד אפשר להביא את יעל בר-זהר (כפי שעשו באייטם בו מנסה רוני להפוך לכוכב). היא לא מוזרה ולא מסתתרת מאחורי שום מודעה, אבל אם היא מסכימה, אז למה לא.

בניגוד ל"חלומות בהקיציס", "דאבל דייט" או "פיני הגדול", ב"העולם האמיתי שמאחורי המודעות" לא צוחקים על קורבנות האייטמים הביזאריים בפרהסיה, אלא עוטפים הכל במעטה תחקירי. אז מה באמת מסתתר מאחורי המודעות, על פי ציפי ברנד? ובכן, מאחורי מודעות תמימות להשכרת דירות מסתתרים גברים מפלצתיים ומטורפים שמבקשים שיקראו להם סיגל, יש להם גזירי עיתון מפחידים תלויים בשירותים, הם מתפשטים מול מי שבא לראות את הדירה, נשכבים על הגב ופותחים את הרגליים בזמן שמדברים על הארנונה. לא נראה לי שדניאלה דורון הגיעה לדירה הזאת במקרה וגם לא לדירה שנמצאת סמוך לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (מה, היא לא ידעה את הכתובת?). מה מסתתר מאחורי מודעות למשרדי שידוכים? שדכניות רוסיות מחומצנות עם חולצות מנומרות שיודעות את כל הצעדים לריקוד של "שיר הקטשופ" שלוקחות אותך לדיסקוטקים הזויים כדי להכיר לך רוסיות מבהילות בבגדי זהב. זה במקרה המשעשע. במקרים הפחות משעשעים מסתתרים סוכני שחקנים סתמיים ששולחים אותך לעשות בוק ומדברים איתך על טייפ-קאסטינג. תחקיר זה לא, מצחיק זה גם בדרך כלל לא (עוד פעם הקונסול המשיגנע של מדינת מלכיצדק?), וניצול פורנוגרפי של כל מיני אנשים מוזרים שבכלל לא יודעים שהם כאלה זה בדרך כלל כן.