הנהג שלנו חברמן, הוא ייקח אותנו לתימן
קמתי מחלום בשש בבוקר, מרעש שעשה איזה בחור שנכנס לחדר. הייתי בטוח שזה שוב מישהו שמגיע כדי לנסות לגרום לנו לנקות את החדר, והתמקדתי בטקטיקה הרגילה שלי במצבים האלה: להסתובב לצד השני, לשים את הכרית על הראש ולנסות להתעלם. מבעד לכרית הצלחתי לשמוע קולות שיחה עמומים בטונים מתגברים של תסכול (נורמטיבי), ואז פתאום את נעם קורא לי: "שמרי, תתעורר. זה הנהג התורן כאן, הוא אומר שנקום, כי הוא צריך להעביר אותנו לתימן" (לא נורמטיבי). "מה??!", הצטעקתי. אין ספק, הם הצליחו להעיר אותי.
יותר מחודש לפני הבוקר ההוא החליט השופט במשפט שלי (כמו שהוחלט לגבי שאר חברי לספסל הנאשמים - חגי, מתן, אדם ונעם, וכמו שהוחלט במשפטו של יונתן בן-ארצי) שאועבר למעצר פתוח ושמפקדת הבקו"ם, דבורה חסיד, תחליט לאיזה בסיס להעביר אותי להמשך המעצר. זה היה "מתוך הנחה שהצדדים סומכים על שיקול דעתה", ואנחנו סמכנו. אחרי הארכות המעצר הגענו כולנו אל המפקדה של הבקו"ם. יונתן, חגי ומתן הועברו לבסיסי חינוך ורפואה ברחבי הארץ, ואני, אדם ונעם נשארנו בתל השומר. חיכינו שבוע ועוד שבוע, ובסופו של דבר הנחנו שדבורה פשוט מחבבת את הריח שלנו יותר משל האחרים, ולכן היא רוצה בקרבתנו. ואז פתאום הגיעה ההעברה הזו.
כשהתעוררתי מעט יותר, התברר לי שלא מדובר בתימן אלא בשדה תימן - בסיס בנגב ולא מדינה באפריקה. אבל לפני שנעלה כצאן לטבח ניגשנו לסגן של דבורה, לברר יותר על המקום הזה שאנחנו נשלחים אליו. "לא צריכה להיות לכם שום בעיה מצפונית, זה בסיס של חיל תחזוקה. יש בו רק ימ"חים, מחסנים עם ציוד לשעת חירום, שום קשר ללחימה ולשטחים", שיקר לנו הסגן, ואנחנו האמנו. בעקבות השיחה איתו דמיינתי את הבסיס הזה: מין נווה מדבר אי שם בדרום, בין עדרי גמלים לדיונות. בתוכו נמצאים עשרות מחסני ענק, ובתוכם ציוד צה"לי לשעת חירום: קופסאות שימורים, מים מינרלים, בטריות
עלינו על האוטו, הנהג מקדימה, אני ונעם במושב האחורי, ובתא המטען התיקים והעציצים שלנו. היי דרומה וצהובה, ולבסוף הגענו, אי שם בנגב. התחזית שלי התממשה כמעט במלואה: כמה גבעות מדבריות חשופות, רחוקות מבאר שבע ומרפיח כמעט באותה מידה. על אחת מהן באמת עדר גמלים, ומולו - בסיס. זהו שדה תימן, בתוכו באמת מחסני ענק. אבל בבסיס התבררה האמת בנוגע לסגנה של מפקדת הבקו"ם ובאשר לביטוי האקזוטי "ימ"ח" מחסני חירום מלאים, למעשה, ביחידות מודיעין, בטנקים ובנגמ"שים, מוכנים לשעת מלחמה ולמבצעים נרחבים. על סמך נסיון העבר קשה לומר שאין למלחמותינו ולמבצעינו קשר לכיבוש - עיינו ערך מלחמת לבנון ומבצע "חומת מגן". בלילה, נגלה כשיגיע, מבזיקים כדורים ופגזים מעל הגבעות הסמוכות, באימונים צודקים לקראת מלחמות צודקות. מעבר לגבעות, ממערב ומדרום ניצבות רצועת עזה ומצרים. "בחורי זהב רדו לנגב", אמר בן גוריון , ותראו מה קרה לו.
ועדת מצפון משנה דרכיה
ומי אמר שדברים לא משתנים? הרי הטענה המרכזית של הצבא במשפט נגדנו (אם נמשיל שוב את המשפט לשיחה) היא: "הצבא משחרר רק סרבני מצפון פציפיסטים, ולא סרבנים שמסרבים מטעמים אחרים, ולכן אתם לא משוחררים". והתגובה שלנו, בין השאר, היא: "אבל אתם לא משחררים אף אחד! הרי ועדת מצפון של הבנים שחררה שבעה בנים בשבע שנים, מבין מאות פונים בשנה, ובשנתיים האחרונות לא שחררה איש. אתם שקרנים!". ואז הצבא מצטנף בפינה וממלמל משהו כמו: "למה אי אפשר פשוט לירות בכולכם, הרי זה היה הרבה יותר פשוט...".
ואז, יום אחד, קם מישהו בצבא והחליט שיהיה להם הרבה יותר קל לטעון בבתי המשפט שהם משחררים פציפיסטים אם (הפתעה הפתעה) - הם ישחררו פציפיסטים. אז הם שחררו שניים: טל מנור, בחור שהיה אמור להתגייס בתקופה הקרובה, ויוני יחזקאל, מפעילי תנועת השמיניסטים ומוותיקי הכלואים.
כשאני נכנסתי לכלא עברו כבר ארבעה חודשים מהיום שבו יוני נכנס לראשונה לכלא. היום, באמצעות שחרורו על סעיף מצפון, הצבא בעצם הודה שיוני יחזקאל הוא פציפיסט ולכן לא היה אמור לגייס אותו, ובכל זאת, יוני ישב המון המון זמן בכלא. עורכי דין גילו ליוני שהוא יכול להוציא מהצבא די הרבה כסף, אם יתבע. בינתיים הוא טס לחו"ל, לנקות קצת את הראש מכל הכלא, אבל כשהוא יחזור, מי יודע? אנחנו, בינתיים, מתבשמים מהשחרור שלהם, שהוא ללא ספק אחד ההישגים של המשפט שלנו ושל המשפט של יונתן בן-ארצי.
המצפון בשירות הצבא?
בשדה תימן גילינו שתמו הימים נטולי המעש. אנחנו עצירים במעצר פתוח וכאן, הודיעו לנו, יעבידו אותנו. אבל איזה תפקיד ייתנו לנו שלא קשור ללחימה, בבסיס שכולו הכנה למלחמה הבאה? לאחר שסירבנו בכל תוקף להעמיס פגזים על טנקים, מצאו לנו קציני הבסיס תפקיד מוסרי אחר. מיון וספירת מפות מודיעיניות. מה יש? מה רע? (זה כנראה סופו של מי שסומך על שיקול דעתה של מפקדת הבקו"ם).
ההצעה הזו הובילה למעמד הזוי באמת, אפילו לי ולנעם, שקצת רגילים כבר: יושב סגן אלוף בחיל המודיעין מול שני סרבני מצפון, ומנסה לשכנע אותם שלמפות מודיעיניות אין שום קשר לכיבוש. "רובן נמצאות כאן", סיפר "רק כדי שבמקרה שאיזו מש"קית חינוך תרצה להוציא את החיילים שלה לטיול, אוכל לתת לה מפות. האחרות הן מפות לאימונים, אבל מה זה אימונים?" (בי נשבעתי, כך תיאר אותם קצין בכיר בצבא), "יוצא מ"פ עם שלושה ג'יפים לגבעות - בעצם זה גם טיול!" (וכאן הגיע הטיעון המוחץ), "הרי אין לכם בעיה מוסרית עם טיולים, לא?".
ובעוד אני משתדל להכאיב לעצמי כדי לשמור את הצחוק בפנים, נעם, בנפול לידיו הזדמנות להתווכח, זינק עליה ככלב מיוחם על רגל. הייתי עסוק בלנשוך לעצמי את הלשון, אבל נדמה לי שהיה זה המשפט האלמותי "אתה צריך להבין שהאינטרס שלנו הוא שכל המפות שלך ילכו לאיבוד" שגרם לקצין לאבד את קור רוחו. הוא רמז משהו על זה ש"נראה צלחות בכל מקום מרוב שנשטוף כלים", ושלח אותנו לחדר בהבטחה לטפל בנו מחר.
אכן, הלכנו לחדרנו החדש, אך כאן לא תמו הרפתקאותינו. את הערב ניצלנו כדי להתוודע לשכנינו החדשים. ליד החדר שוכן מעצר מרחבי, מין כלא צבאי בזעיר אנפין, עבור חיילי גבעתי ששפוטים לתקופות קצרות. הם קיבלו אותנו כמו שהצבא מלמד כנראה חיילים לקבל אנשים שדעותיהם שונות משלהם: בהבטחה לדקור אותנו ולהצית את החדר שלנו. רק מאוחר יותר, בדרכם למקלחת ואולי כדי להדגיש את כנות כוונותיהם, יידו בנו החבר'ה אבנים. אח, איזה אנשים חמים. למחרת התקשרנו לדוב חנין, עורך הדין שלנו, וסיפרנו לו את קורותינו. דובי, בריון דיאלקטי, התקשר לתובע הצבאי קוסטליץ', ובאיזה אופן מדהים הצליח לשכנע אותו שההישארות שלנו בשדה תימן מנוגדת לאינטרסים של הפרקליטות הצבאית. אין ספק שההצלחה הזו מעלה את התקווה שאולי יתקשר פעם לשופט, וישכנע אותו שצודק לשחרר אותנו, או אם כבר, יתקשר לשרון וישכנע אותו לצאת מהשטחים. בינתיים, קיווינו, תמו ימינו בגיהנום המדברי.
אבל זה לקח זמן. נאלצנו לחכות לתום מאבקי הכוח בין הפרקליטות למפקדת הבקו"ם ולגלגלי הבירוקרטיה הצבאית. לאט שככו ההצקות של חיילי גבעתי, וכך גם ההטרדות של קצינים למיניהם (רק בוקר אחד שטפנו כלים, בסופו של דבר) . בערבים ישבנו לצפות בזיקוקים המוצדקים מעל גבעות הנגב, בימים נצמדנו למאוורר. השקינו הרבה את העציצים שהבאנו מתל השומר, חיכינו וחיכינו. ובבוקר אחד הימים התעוררנו לקולו המסוקס של הנהג התורן ממפקדת הבקו"ם: "אז מה, כייפנו בנגב, הא? הלוואי עליי. יאללה קומו, חוזרים לבקו"ם".
עדכונים מהמשפט של יונתן, הבן-ארצי שואו
המשפט של יונתן בן-ארצי מתקדם הרבה יותר משלנו. בשימועים האחרונים הספיקו לשמוע כבר כמעט את כל העדויות. העידה מפקדת הבקו"ם, שמלמלה, כמיטב מסורת הכיסתו"ח הצבאי, הרבה "אני לא זוכרת" ו"זה לא בתחום האחריות שלי", בעיקר בנוגע לשאלות שנגעו לתפקודה של ועדת מצפון. אחריה העיד יוני יחזקאל שבוועדת המצפון הוא בכלל לא הגדיר את עצמו פציפיסט, אלא בודהיסט, והביך את הצבא אפילו עוד יותר.
אחר כך שמעו את העדויות של יונתן בן-ארצי ושל אחותו, וקוסטליץ', שמפרקלט מטעם התביעה הצבאית גם במשפטו של יונתן, נטפל לכל מיני "סתירות" בעדויות של יונתן ושל משפחתו. פאר החקירה שלו היה גילוי סתירות בקשר למקרה שקרה לפני כמה שנים, ובו יונתן לא רצה להיכנס לסיור בבית קברות צבאי עם הכיתה שלו. בעדותו יונתן הסביר את סירובו בהתנגדות למיליטריזם שראה בסיור הזה, וגם בהתנגדותו לכפיה דתית. אמו, לעומת זאת, הסבירה שהוא לא רצה להיכנס לבית הקברות רק בגלל ההתנגדות שלו לכפיה הדתית. מדובר בסתירה חמורה ביותר, רבותי, אין ספק שהיא מוכיחה שיונתן לא פציפיסט. לכן מובן מדוע קוסטליץ' מתעקש לחקור את הסיפור הזה שעות.
אדם, כתבנו לענייני המשפט של יונתן (הוא מחוץ למעצר, ולכן היחיד שיכול להגיע לשם), תיאר לי בטלפון את הופעתו של קוסטליץ'. "מה שבאמת נורא בקשר לאופן שבו הוא מתנהל", אמר, "זה שהוא נותן לך את התחושה שאתה היית יכול לעשות את זה יותר טוב ממנו". ועוד מעלילותיו של קוסטליץ', הפעם במשפט שלנו, בשבוע הבא.