כל אחד והפינגווין שלו

הנוסחה הספרותית פשוטה – סופר מתוסכל, מאפיה, שחיתות ממשלתית, ילדה, סיפור אהבה חולף. העלילה מתחילה בטון רגוע, אך בהדרגה מסתבכת, הסיפור הופך מותח. דברים בלתי מוסברים מתחילים לקרות. מה רוצה המאפיה? האם יצליח הגיבור להימלט? נוסחה מוכרת עד לעייפה, שגם כשהיא טובה אינה מצליחה להשאיר רושם מעבר לרגע החולף. כל המרכיבים הבסיסיים ידועים, משעממים קצת. אבל לכל שף טוב באמת יש מרכיב סודי או שניים, משהו שהופך ארוחה רגילה לגמרי לחוויה – לגיבור ספרו של אנדריי קורקוב יש פינגווין בשם מישה.

פינגווין הוא באמת ציפור מצוינת: יש לה מבט זגוגי בעיניים, היא שוחה במקום לעוף, הולכת על שתיים, יש לה צבעים של נזירה – קוריוז שווה מאוד בפני עצמו. אבל כמו שאמר מישהו, השאלה האמיתית היא לא אם יש לך פינגווין אלא אם אתה יודע להשתמש בו, ועל כך עונה הספר "המוות והפינגווין" (הוצאת כנרת) בכן מהדהד. קורקוב יודע בדיוק מה לעשות עם הפינגווין שלו. בעזרתו האדיבה הופך הספר לאחד הדברים הכי מצחיקים שקראתי, לסאטירה אדירה.

הספר נפתח בהצגת הדמות הראשית, סופר כושל שאימץ לעצמו פינגווין קיסרי כשנסגר גן החיות העירוני בשל מחסור בתקצוב. הפינגווין, אלטר-אגו מדוכדך, מסתובב בבית, נכנס מדי פעם לאמבטיה להתקרר, משקף בנאמנות את השעמום והתסכול של בעליו. אך אז מקבל הסופר הצעה הזויה מעיתון שאליו שלח סיפור. עליו לכתוב הספדים לדמויות אוקראיניות בולטות, כשהן עודן בחיים. עם קבלת התפקיד מתחילים להשתפר החיים: הקוניאק משובח יותר, הדגים טעימים יותר. אך כשמתחילים אנשים למות מיד אחרי שנכתב ההספד שלהם, עולה חשד עמום.

כמו כל סאטירה טובה באמת, "המוות והפינגווין" הוא לא רק ספר מצחיק. החברה האוקראינית המופרעת, חברה שאיבדה מערכת נורמות אחת בלי שאחרת תחליף אותה, מבצבצת מכל דף, מכל בדיחת פינגווינים. מאידך, תיאור עולמו הנפשי של הגיבור, אפילו כשהוא נעשה דרך הפינגווין, נוגע ללב. יאושו השקט של הגיבור מבצבץ מבין פרצי הצחוק והופך את הקריאה בספר לחוויה מורכבת יותר מצחוק קליל – לספרות טובה.

הסאטירה פועלת בכמה רמות. ראשית, עורך קורקוב חשבון נוקב עם אוקראינה הפוסט-סובייטית. מחד, העוני שבו שרוי הרוב המכריע של האנשים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחייו ומותו של חוקר הפינגווינים שלא יכול אפילו להרשות לעצמו להתאשפז בבית החולים, כי בלי לשלם "בתי החולים מלאים". מנגד "האוקראינים החדשים", אותה אליטה חדשה שהתעשרה בעקבות חדירת הקפיטליזם לארצות הגוש הסובייטי, ושעסוקה בעיקר בהפגנות עושר סרות טעם ועסקים מפוקפקים. אותם נובורישים מתוארים במלוא הגיחוך והפתטיות כשהם משלמים אלפי דולרים כדי לזכות בעונג הנדיר של השתתפותו של מישה הפינגווין בהלוויות של חבריהם. בחברה שבה העושר הפך לאמת המידה היחידה לגדולה, גם זה, כנראה, יכול להצביע על יוקרה.

ומעבר לאלמנט החברתי, משתמש קורקוב בפינגווין גם כדי לעשות צחוק מוחלט מז'אנר ספרי המתח, שלפיו לכאורה כתוב הספר. קחו למשל את צמד המשפטים הבא המתאר את מצבו של הגיבור: "עולמו הפרטי היה מורכב כעת מעצמו ומסוניה. היה זה עולם קטן ופגיע, והוא לא ידע אם יוכל להגן עליו בעת הצורך" – קטע בנאלי, משומש, מסוג ההרהורים הקיומיים התוקפים את הגיבור השרירי והמסוקס בספרי מתח סוג ג'. אבל אצל קורקוב הקטע קצת אחר: "עולמו הפרטי היה מורכב כעת מעצמו, מהפינגווין ומסוניה. היה זה עולם קטן ופגיע..." (עמוד 69). תוספת של מילה אחת. עולם חדש ומופלא.