גירוד ועקצוץ

דסטין הופמן ואנדי גרסיה מופיעים על הכרזות של "משחקי אמון", שתלויות בימים אלה בצדי הדרכים. ובכן, מכיוון שאפשר להסיק מפוסטר שכזה מגוון רחב של מסקנות, שרובן יהיו מוטעות, הרשו לי לפתוח בגילוי הבא: דסטין הופמן ואנדי גרסיה לא משחקים בתפקידים הראשיים של הסרט. הם על הכרזה, מן הסתם, כי הם הכי מוכרים כאן, אבל למעשה התפקידים שלהם די קטנים. לא שוליים, אבל קטנים מספיק כדי לא לסחוב את הפוסטרים.

מי שכן מככב כאן הוא אדוארד ברנס, שיכול להיות זכור לכם מ"מדרכות ניו יורק" שבו ביים ושיחק, או מ"האחים מק'מלן", פריצת האינדי שלו משנת 1995, שבה גם ביים ושיחק. ברנס (בעל קול קצת גבוה) מגלם תפקיד של פושע חלקלק שמנהיג חבורה מצומצמת של אמני הונאה, הנהנים לעשות את הכסף שלהם מתרגילי עוקץ מתוחכמים במידה כזו או אחרת. הם הרבה יותר שחקנים מאשר פושעים, אבל בגיג האחרון שלהם הם מצליחים להסתבך עם אחד הפושעים הכי נוראים בעיר, ווינסטון קינג – שמתגלה כדסטין הופמן לועס מסטיק בתפקיד היפר אקטיבי קטן. אנדי גרסיה, אם כבר נגענו בהופמן, מגיח באמצע הסרט כסוכן פדרלי הזוי, ששם לעצמו לרדוף אחר אדוארד. בתפקיד הכוסית מתייצבת רייצ'ל ווייז, שמספקת מגוון הגיוני של מחשופים.

לא ברור מה הסרט הזה מנסה לעשות, אבל כנראה שזה לארגן סיפור עוקץ ארוך ומהנה. לתפור איזה דייויד מאמט להמונים. הבמאי ג'יימס פולי מגייס את כל העריכה המרהיבה והצבעים העזים והתאורה המיוחדת שהוא יכול לסחוט מעצמו, מלביש על השחקנים את כל התחכמויות-הפשע הדיאלוגיות ההכרחיות, מגזים ומכביד בטונות של צילומי קלוז-אפים שלא נגמרים – ויוצא לו ספקטקל עבש של קלישאות לא כיפיות. אם אתה עושה סרט שמסופר בפלאשבק, מקריין את השכל בווייס אובר (כבר הזכרתי שלשחקן הראשי יש קול בעייתי) ומכוון לטוויסט גדול ואוכל הכל בסוף, הרי ששווה להשקיע גם בכמה רעיונות מקוריים. כאלה שיכולים לעבוד לא רק על אנשים שנכנסו היום בפעם השלישית בחייהם לבית הקולנוע. ואת זה הוא לא עושה. יש חוק מסוים בקולנוע, שכרגע המצאתי, שאומר שסרטים רדודים שהשקיעו במראה שלהם יוצאים הרבה יותר גרוע מסתם סרטים מסריחים שבכל מקרה צולמו רע. או במילים אחרות, העצמה אסתטית לא יכולה להציל סרט רע, ואפילו להפך. יכול מאוד להיות שעתידו השחור של "משחקי אמון" נגזר עוד בשלב התסריט (או הקאסטינג), אבל אין ספק שהמאמץ החזותי הניכר רק הדגיש את היותה של התוצאה הסופית צורבת כל כך.

ג'יימס פולי אמנם כיוון בסרט הזה לעברו של דייויד מאמט, ניסה להכניס לו איזשהו גרוב, אבל מה שיצא לו זה "סנאץ'" ביום רע (וזה לא שלפולי עצמו אין קשר למדונה – והוא גם ביים את "מי הנערה הזאת" ואת הקליפים ל"פאפא דונט פריץ'" ו"טרו בלו" – כך שנורה אדומה ראוי שתידלק). על מנת ליישב את ההדורים הייתי מייעץ לוותר על הסרט הבלתי מזיק הזה ולחפון מספריית הוידאו הקרובה את "השוד", העוקץ האחרון של מאמט (עם ג'ין הקמן ודני דה ויטו).