דגי רקק

מי שיימלט לו אל אולם קולנוע ממוזג ביום קיץ תוקפני כדי לצפות בלהיט התורן לבית פיקסאר, ימצא בוודאי את כל מה שלבו מבקש. "מוצאים את נמו" הוא אכן ספקטקל מרהיב עין ומשובב נפש - אך אבוי, נטול מעוף לחלוטין. למעשה אין כאן הפתעות משום סוג שהוא. פיקסאר, למרות הפאסון העצמאי והצעיר, ועובדת היותם נושאי הדגל בתחום סרטי האנימציה באורך מלא בתלת-מימד, אינם חורגים מעשייה הוליוודית ממוצעת או מתכתיבים יצירתיים מוכרים.

עוד בשנות ה-20 וה-30, כשאנימציה, כמדיום מתפתח להמונים, היתה שרויה בערש גדילה פורה, עסקו האולפנים הגדולים במירוץ אחר המצאת הדמות האהובה שתתחרה על ליבם של ילדים ומבוגרים. רובם נצמדו לנוסחה שעבדה בהצלחה כבר לפני ימיו של מיקי מאוס - דהיינו, סוג של בעל חיים מוכר בעל תכונות אנושיות לחלוטין: תשוקות, פחדים וכו'. והנה, 80 שנה מאוחר יותר, לא הרבה השתנה. פיקסאר, למרות הריב המתוקשר עם המפיץ הכל יכול דיסני, הרי שואבים בדיוק מאותה המסורת, ולא זאת בלבד, אלא נשענים על כושר ההמצאה והחדשנות של קומץ גאוני הדור שפרנסו אז את השולחנות המשופעים תחת פיקוחו של וולט דיסני.

הפעם, לכבוד "מוצאים את נמו", התכסינו כידוע בדגים. זהו סרט מסע על משפחת דגים חד הורית, שמתחיל בפרבר אמריקאי ממוצע המתחזה לריף, ומסתיים אי-שם באוסטרליה. המסע נפרש על פני שוניות, הרפתקאת ודחקות מרובות, רובן ככולן מאוד מצחיקות. אבל נשאלת השאלה מה אנחנו מנסים להסתיר בעודנו מתבדרים כל כך תחת כסות של דג? מדוע ערוצי הטבע מרתקים אותנו כל כך?

אם בתחילת ימיה הצליחה האנימציה להעביר, בדרך האלגוריה, מסרים חתרניים שיעקפו את חומות הצנזורה, הרי שכיום אותה טכניקה משמשת להעברת המסרים הפוריטניים ביותר. כשם שסרטי הטבע משרתים את תפישת ה"טבעיות" וה"מוסריות" של כוח וסדר חברתי, גם כאן מתרחשת אותה האנשה, אלא שהיא מלווה עצמה במעין הומור עצמי. זה אמנם סרט שמדבר בשפה מודרנית יותר, יותר פי.סי - יש לנו אב חד הורי, דג קצת נכה (סנפיר אחד מעוות), מגוון דגיגים אחרים בעלי מגבלות מנטליות או פיזיות שונות וחרדות נטישה מעיקות ביותר בשפע – אבל כל המרכיבים האלה, שפתאום מותר ורצוי להציג, נדמים כסוג של טרנד. ויש בזה משהו מכעיס אם חושבים על הבוסים הגדולים מאחורי תקציבי הענק, שמחליטים מה מצטלם יפה בעידן הזה ומה לא מצטלם יפה בעידן אחר. המניפסט החברתי העכשווי הזה מוגש לנו בעטיפה נוצצת המהלכת עלינו קסמים. אחרת לא היה בלוקבאסטר.

העשייה המהודקת מתבטאת בכל רכיבי ההפקה התובענית. והאנימציה? אוי, זה פשוט מושלם. אכן, אי אפשר להגיד מילה רעה אחת על היכולות הטכניות של אמני פיקסאר: הם יודעים את העבודה מלפני ולפנים. מאחוריהם, אחרי הכל, 80 שנות מסורת של ליטוש והברקה של אותה התבנית בדיוק. כל תנועת סנפיר הרת משמעות, כל קישות גבות מרצין וכל מצמוץ כפול המכתיב פליאה משורטטים לנגד עינינו בחינניות גמורה. מן הסתם צצים פה ושם גם חידושים טכניים המסעירים את מוחו הקודח של כל אנימטור אדוק. העולם הממוחשב השלם הזה נוצר תחת הידיים האמונות ביותר. אז למה בכל זאת משהו חסר? מדוע תחושת הסיפוק נדמית זמנית, לא אמינה?

מדיום אמנותי חייב לחתור כל הזמן לחדשנות. והכוונה היא לא בהכרח לעוד קוד מרהיב לתוכנת התלת-מימד שיגרום לבועות לזרום בטבעיות רבה יותר. הבועות בסדר גמור. שערו בנפשכם, למשל, שרוב מאמצי הפיתוח בתחום הציור יסבו על סוגי פיגמנטים, או על המצאת סיבי בד קנווס משוכללים יותר. אין ספק שזה יכול להיות כיוון חקירה מרתק כשלעצמו, אבל לא על בחירות אלה נח כובד משקלה של אמנות.

קל להבין את המניעים שגורמים לאולפנים לשחק על בטוח ולא להסתכן בחקירות אוונגארדיות כשמדובר בהפקות יקרות, מורכבות וארוכות טווח כל כך. ועדיין, די בהצצה חטופה אל מה שקורה ביפן, תעשיית האנימציה המשגשגת בעולם, כדי להיווכח שאפשר אחרת. משם הגיע לאחרונה "המסע המופלא", סרט פורץ דרך ומדהים ביופיו, שגם הפך ביפן לסרט המכניס ביותר בכל הזמנים. במעצמת האנימציה זו, לצד סרטים מסחריים וממוחזרים לעייפה, מתקיים לו בבטחה זרם אחר, ובו סרטים שחוקרים ומותחים את גבולות המדיום, ולא מפחדים להפתיע.

אין סיבה להתפלא שכך הם פני הדברים. תעשיית האנימציה האמריקאית הגדולה אינה מעוניינת יותר בחדשנות מהסוג הזה. עניינה הוא בשימור עולם ערכים שנדמה כי תמיד נתון תחת התקפה ממקור לא ברור, ושיש להגן עליו ביסודיות. זה לא משאיר הרבה פנאי להתברברות אמנותית.