סולד אאוט

ההרגשה הכי חזקה שקיבלתי בהופעת האיחוד הראשונה של משינה הגיעה מכיוון הקהל. נדמה לי שרוב מי שהיה שם חש בזה. את המיטב של הערב חוויתי כשגבי מופנה אל הבמה ואני מביט בפורקן של אנשים שבאו לראות הופעה ופתאום הפכו להיות מעריצים. שאיכשהו נפל עליהם הסיום של המדבר והם שותים את המוזיקה כמו מפגש עם אהוב שהגיע אחרי שמונה שנים של ריחוק. אני מסתכל אל חצי הגורן שממול לבמה והידיים שלהם מושטות קדימה. העיניים די מזוגגות, והם יודעים כל המילים. ואני יודע את כל המילים. מי לא יודע את כל המילים?

עמדתי בהופעה ופתאום חשבתי לעצמי – בוא הנה, כמה להיטים יש ללהקה הזאת. משינה, מסתבר, היתה להקת אצטדיונים. אולי היחידה שהיתה כאן. היא היתה להקת להיטים עם ערך מוסף של רגש, ולהקת רגש עם ערך להיטי מוסף. אני עדיין חושב שכל שיר מהרפרטואר הארוך שלה, אם היה יוצא היום בפעם הראשונה, היה חורך את האמא של תחנות הרדיו. ומעבר לכך שהשירים מעניינים, ושהם נוגעים, כל אחד מהם מתהדר באיזשהו גרוב שמחפש לדגדג את הקהל, לתפעל את המאזין. משינה תמיד דגלה בלחלק סוכריות לחבר'ה מהצד השני של השירים, ואחת הגדולות שלה היא שהיתה לה היכולת לתור ולהגיע למקומות מסוימים שמהם אנשים לא יתבלבלו בדרך חזרה למרכז הדרך. כך יצא שבסוף כולם יושבים ואוכלים ביחד את כל המילים. וכך יצא שמשינה הפכה לאחד הדברים שמזקקים את הישראליות באופן שהכי נוח להתמודד איתו.

וכמו שהחזיון הנדיר של הקהל בקיסריה העיד על המעמד המיוחד של הלהקה הזו, כך הוא גם מעלה שאלות בנוגע לכל מה שלא היה כאן בשמונה השנים האחרונות. מדוע זה שהאנשים הללו, ברובם, לא פקדו את הופעות הרוק בכל הזמן הארוך הזה, לא הגיעו אל המועדונים ובטח שלא לאירועים יותר גדולים? מאיפה צמח כל היובש הזה? ואיך זה שלא היה בכלל משהו שהתקרב לסחוף את ההמונים בדרך שבה עשתה זאת משינה? ומה עושים כל ההמונים בזמן הפנוי שנותר להם?

זה מוזר, אבל מעבר לצמרמורת ששטפה אותי מכיוון ההמון, לא נחתה עליי פליאה יותר מדי גדולה מההופעה הזו. הפורמה המעולה של החבר'ה על הבמה התקבלה אצלי באופן לא-חריג. השירים הוגשו אחלה, הסאונד לא היה רע והבמה היתה יפה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתרגש ממנה באופן רציף. כנראה שהבעיה טמונה בעיקר בי. ייתכן שהצורה שבה משינה החליקה בקלות אל השירים פינתה אותי משום מה להרהר בדברים אחרים.

מה שקצת העיב זה תחושה מסוימת של שחזור הסט-ליסט מסיבוב הפרידה ב-95'. אז אולי בהופעה הראשונה של סיבוב האיחוד זה לא צריך להיות ככה, אבל חשבתי שיהיה קול להכניס יותר שירים מהצד שפחות נכנס להופעות. "סוזי בלי היד" היתה התחלה טובה, ושמעתי שהם עשו בהופעת החימום את "מדברים עליך". ועדיין, עוד מהכיף הזה היה עושה יותר טוב. בסך הכל אפשר להניח שאם מישהו שילם 200 שקל בשביל הופעה של משינה, אז יש מצב שהוא גם מכיר ואוהב אותה, וכשם שלהיטים יתקבלו בכיף, אז ככה גם ישמח לקבל קצת הפתעות.

ההופעה הראשונה של משינה נפתחה ב"משהו קטן וטוב" (בחירה קצת מפתיעה) והסתיימה, בהדרן השני, עם "אופטיקאי מדופלם". הרבה להיטים היו בדרך, והרבה התרגשות היתה על הבמה. אבנר חודורוב ומייקל בנסון היו, נדמה לי, בהתחרעות שיא. לא יותר מדי דיבורים דוברו עם הקהל, ואלבומי הסולו של יובל ושל שלומי לא קיבלו ביטוי בהופעה. "אני רוצה מכונית" היה הכרחי, והביצוע הכי חזק של הערב היה כנראה "אין מקום אחר", שהרים את האמפי כמה מטרים באוויר, כמו שאומרים.

ולמה לא יותר שירים מ"מפלצות התהילה"? אני יודע ואת יודעת שיש ביקוש ענקי מצד המעריצים שמתים לשמוע את השירים האלה בהופעה. ולא שאני מעיז להעלות על דעתי משהו כזה, אבל אני ארחיק ואומר שאין לי ספק שהופעה היפותטית של משינה, שתוקדש ברובה ל"מפלצות" (כשם ששלום הולך לשחזר עכשיו את "חתונה לבנה"), תהיה לא רק סוערת ומלאה, אלא גם רווחית.

משינה נמצאת עכשיו בפאזה לא הכי ברורה, נדמה לי, והדיבור הוא על להקליט אלבום חדש. מעניין איך הם ירגישו אחרי ההתשה של שמונה הופעות סולד אאוט. כאלה שבאות אחרי שמונה שנים של הופעות קצת פחות מלאות, מכניסות או מרגשות. הקהל הישראלי, עד כמה שאפשר לטעון עליו שהוא לא רציני, הרביץ הבעת אמונים די גרנדיוזית לכיוונה של משינה. מה שיקרה מכאן הוא די פתוח.