צרות מבית

בפרסומים מוקדמים הוזכר שמה של "סטרדיי נייט לייב" בהקשר של "המופע המרכזי", תוכנית המערכונים החדשה של ערוץ 2 בליל שישי. הדבר קצת מופרך – ככל שאני מתאמץ, אני לא מצליח למצוא דמיון בין מיקי גבע ומייק מאיירס. ואכן, השוואות מוזרות לחוד ומציאות לחוד: אין באמת צורך לדבר על מראי מקום מרשימים מחו"ל כאשר אנחנו בצרות גדולות בבית.

וכמו תמיד, הדברים מסתכמים באותו המיקי גבע. נכון מאוד, גם ביום שישי האחרון הוא חיקה את שמעון פרנס, כפי שעשה בחודשים שלפני כן בתוכניתו של דודו טופז, יאיר לפיד, אדיר מילר וכל אלה (אני כבר לא מצליח להבדיל, הכל מטושטש). וגם אם כבר מזמן החיקוי הזה פאסה לגמרי, הרי אין סיכוי שמיקי יוותר. בהחלט צפוי חיקוי של שלמה ארצי בתוכנית הבאה, אם לא משהו הרבה יותר גרוע (הימור שלי: קורין אלאל). וכמובן שרוב המונולוג הסטנד-אפיסטי של מיקי גבע, אשר פתח את כל השואו הזה, הורכב מבדיחות פעם והיום – "פעם בחופש הגדול היינו רואים את מרקו מחפש את אמא שלו, היום ילדים רואים 'המורדים' ששם הוא יוצא עם האמא שלו". ועדי העובדים על הרצפה.

יתר המשתתפים ב"המופע המרכזי" גם הם הלכו על הקטע של הומור מיושן ולא מצחיק – מסתבר שזה הולך טוב אצל סטנד-אפיסטים צעירים, אלה שאמורים להוות את חוד החנית של התוכנית ולהתמקם בתור הדור החדש, אפילו השמנת של הקצפת, של המקצוע. וזה דבר מדהים – כאילו לא היה וילוז'ני, רמי שטרן, מודי בראון ועד גרייניק ואלתרמן ואסי וגורי ואפילו נאור ציון ויצפאן, החבר'ה בתוכנית פשוט ממחזרים, בשינויים קלילים, את אותן רפליקות, אותם טיפוסים, אותן פארודיות (היתה אפילו אחת על "צוות לעניין"), אותן דחקות שמלוות את עולם ההומור הישראלי כבר יותר משלושים שנה. אין כאן שום רצון לצאת מגדר הפורמט ולעצב אותו מחדש, אבל גם אין צורך – זהו ערב יום שישי, זוהי השעה לתת לצופים קצת חרטבונה.

בזמן האחרון שודרו בערך באותה משבצת שידורים חוזרים של "שידורי המהפכה" – ההוכחה הכי טובה והלא בודדת לכך שניתן ליצור תוכנית קומית מצוינת, חדשנית ופקחית לקהל הרחב מאוד מבלי לדלות בדיחות מתחתית האסלה, וגם להפוך ללהיט היסטרי. זאת אומרת שלעשרים ומשהו אחוזי רייטינג ש"המופע המרכזי" תגרוף וגם לצופים בתוכניות הומור אחרות, צריך לומר: זה שמספרים לכם בדיחות של מטומטמים, לא בהכרח אומר שאתם חייבים לצחוק.

הנה שלישיית פרוזאק: שלושה צעירים שהם כבר חיקוי של שלישיה אחרת, "מה קשור" (זאת אומרת, אחד קטן, אחד גדול ואחד נורא מכוער), והפרט הכמעט יחידי שנמצא אצלם בארסנל הקומי הוא היכולת הבינונית שלהם לחקות ערסים. אה, וגם להתחפש לנשים. מעניין שבנעוריי בשכונת המצוקה החיפאית פגשתי לא אחת בנערים בעלי נטיות למשחק ודרמה שידעו אף הם לחקות ערסים ונרקומנים וקוקסינלים. אני נזכר בכל אותם צמדים ושלישיות שהיו מעלים מופעים מאולתרים על הדשא שמול הבלוק שלי – היה נתקע לנו הסנדביץ' בגרון מרוב שעשוע. ובדרנים אלמונים אלה, מעולם לא היו להם אספירציות הקשורות לעולם הבמה, הם רק רצו לשרוד, בסך הכל רצו לגמור את היום. אם רק היו יודעים שגם הם יכולים לזכות בתהילה, הכל היה נראה אחרת.

ועוד תופעה שראוי לשים אליה לב כהיקש מתוך "המופע המרכזי": בזמן האחרון נוכחתי לדעת שמספיק שתדע לעשות איזה קול מצחיק, רצוי גבוה ומצייץ, ואתה כבר נחשב למלך הקומדיה. יש את הבחור הזה שעושה קול של צפרדע ושר בקול צפרדע עם כל מיני אמנים אורחים, וכמובן הולך לקבל בקרוב תוכנית בפריים טיים. כל דבר שהוא יגיד בקול של הצפרדע ייחשב לאחד משיאיו של עולם הבידור הישראלי.

הופיעו גם הצמד אודי ואביעד (שני אינטנסיביים אחול בלוע שאמורים לחקות בתוכנית את דמות השינקינאי לסוגיו הרבים. הפעם אלו היו יחצן ושנטיפאי), ורותם אבוהב שהיא דווקא כן מצחיקה, מוכשרת ורואים שאמנות ההצחקה באה לה באופן טבעי ואותנטי. היא לא יורקת דם כמו שאר הגברברים בשביל בדיחה שתסתכם בשני ערבים ופיאה של רוד סטיוארט. המערכון הנונסנסי שבו השתתפה היה בסיידר.

בתור אורחת הכבוד הופיע שרית חדד עם השיר "יאסו יאסו, הופה הופה", והטיסה את דרגות הרעש וההמולה שטלוויזיה קטנה יכולה לייצר לשיאים חדשים. להקת השמחות מככבת בתור להקת הבית של כל המופע, זו שאמורה לעשות הרבה שמח בין המערכונים, ואני באמת הייתי רוצה לדעת מה לוקח ישראל ברייט, בתור מי שמופיע בערבי הקראה משירי פאבלו נרודה, ויזלטיר וזלדה, בשביל לצלוח את כל השואו הזה. ותמיהה חשובה לסיום: איפה היה אדיר מילר?