מלצר, מה עם המרק רגל שלי?

"על רגל אחת" הוא ספר מומלץ מאוד לבעלי מחשבות אובדניות, לחולים סופנייים, לחולים זמניים, למי שאי פעם אושפז בבית חולים והרגיש שהוא אסיר בפיג'מה ושאף רופא לא מבין אותו באמת, למנותקים מגופם או מנפשם, להיפוכונדרים סתם ולכל מי שהחיים עזבו אותו פעם.

זהו סיפורה האמיתי של רגל שמתה וקמה לתחייה. הרגל היתה שייכת לנוירולוג הנודע אוליבר סאקס, שהתפרסם בזכות הספרים שכתב וסדרות הטלוויזיה שהנחה. מה שמייחד את סאקס משאר הנוירולוגים ועמיתיו למקצוע הרפואה הוא העובדה שמדובר באיש רחב אופקים, בעל סקרנות ילדותית, הומניסט וחוקר, שמתרכז קודם כל בנפש האדם ולא כבול למוסכמות הממסד הרפואי. סאקס מתעניין בהיבטים הפסיכולוגיים-פילוסופיים של הנוירולוגיה ובעיקר בדימוי הגוף, בתפיסה של ה"אני" במוח ובקשר בין הגוף לתודעה. ספריו האחרים – "האיש שחשב שאשתו היא כובע", "האי של עיוורי הצבעים" ו"יקיצות" עוסקים בתופעות נוירולוגיות-תפיסתיות מוזרות בהן נתקל סאקס במהלך עבודתו.

הפעם סאקס כותב על חוויה שעבר מהצד השני של המתרס, כפציינט. הוא נפצע ברגלו בתאונת טיפוס הרים ואיבד את התחושה ברגל, וגרוע מכך - את התפיסה שהרגל בכלל קיימת. המוח איבד אותה, בעוד שבאופן פיזי היא נשארה במקומה. האורתופדים שטיפלו בו עסקו בעיקר בעבודת הנגרות של תיקון הרגל השבורה, אבל התעלמו לחלוטין מתלונותיו על אובדן תחושת המציאות. זה לא התחום שלהם, זה כבר קשור לפסיכולוגים.

המסע המנטלי והמחקרי שעבר סאקס בחיפוש אחר הרגל האבודה הוליד ספר מרתק, בעיקר בזכות היכולת שלו ליצור הקשרים תרבותיים מחוץ לעולם הרפואה – ספרות, אמנות, פילוסופיה, דת ומיסטיקה. הספר (בהוצאת מחברות לספרות) כתוב בגובה העיניים, מה שנקרא "מדע פופולרי".

סאקס מעיד על עצמו שהוא מספר סיפורים בטבעו. זה סוד קסמו, אבל אולי בגלל זה יש בו גם נטייה לטרחנות וארכנות מסוימת. הטקסט מנומר בכמות מבהילה של סימני שאלה, סימני קריאה, שלוש נקודות ושוב סימני קריאה, משל היה יומנה של נערה מתבגרת המתארת בפרטי פרטים את הדייט הראשון. אבל למרות שאפשר היה לקצר הכל בשליש, ולמרות שהתנודות הקיצוניות בין תהומות הייאוש לאופטימיות עליזה נוסח פוליאנה מעייפות לעתים, משהו מההתלהבות הסוחפת והתשוקה הבסיסית לחיים עובר החוצה. מתנה קלאסית למאושפזים.