ליגה משל עצמו

היה משהו מחמם ואופטימי בהדים הרבים שעוררה ההודעה על פרישתו מהערוץ הראשון של עמנואל הלפרין. בים של רייטינג, רדידות ועייפות-קיומית קמה לה זעקה קטנה, חרישית אך איכותית. היתה זו זעקתם של "מעריציו" של עמנואל, המלווים אותו כבר שנים רבות בתפקידיו השונים ברשות השידור. כל שביקשו היה למחות על עזיבתו של אחד מהסממנים התרבותיים האחרונים שנותרו להם.

הלפרין מייצג עבור רבים זן הולך ונכחד של אנשי תקשורת. צנוע, תרבותי וחף מתסמונת הכוכבים שאופפת בשנים האחרונות את מגישי החדשות בטלוויזיה. דמותו הענווה, הביישנית והחריגה כל כך בנוף התקשורתי קסמה לרבים. הופעתו המרושלת, לעיתים עד כדי גיחוך, הנושאים בהם בחר לעסוק ואפילו השעה בה הופיע על גבי המרקע (23:30) הציבו אותו מצידו האחר של המתרס, ליד דודו ויצטום, שרי רז ו"דינוזאורים" נוספים שמהפכת הרייטינג בחרה לפסוח עליהם.

ובכך ייחודו. בחירתו לשחות נגד הזרם, לא להיגרר אחרי עמיתיו למקצוע, ולשמור על נישה ייחודית ותרבותית - תוך כדי התמודדות עם הביורוקרטיה והסיאוב של מקום עבודתו – הקנו לו בצדק מעמד של אייקון תרבותי. עבור אנשים רבים הוא שימש כמפלט לילי מהעולם האמיתי בו אנו חיים. לא פחות. רק אדם כעמנואל יכול היה לדסקס את קורותיה של המהפכה הצרפתית ולהשוותה לרפורמות הכלכליות של נתניהו – והכל בשעת לילה מאוחרת ובתום יום גדוש באירועים ביטחוניים.

דמותו הקומית-משהו (ספק ברשלנות וספק במכוון) היא האנטיתזה המובהקת לכל אותם אנשי תקשורת מדושנים, המרבים להתחכך אחד בשני, להיראות היכן שצריך, להצטלם למדורי הרכילות ולדבר בזכות עצמם. לכל אלה הציג הלפרין חלופה מכובדת, תרבותית, רצינית ומעמיקה. לעולם לא תשמעו ממנו הערה עוקצנית או פוגעת כלפי אחד ממרואייניו. ההתנשאות והיהירות היו ממנו והלאה. וכן, אני בטוח שיש לו בטן מלאה, בתום 40 שנות עבודה ברשות השידור, על כל אחד ואחד מאנשיה. אך לא אדם כעמנואל ינצל את מעמדו כדי להכפיש אחרים.

וכך, כשנשאל על תוכניותיו להמשך, השיב בדרכו הצנועה כי הוא מבקש לנוח בביתו, וכי הופתע שעושים עניין מהחלטתו לפרוש. הערוץ הראשון יכול רק להצטער על כך שאדם כהלפרין בחר לעזוב. עכשיו, כל שנותר הוא לממש את התוכניות לסגירתן של קול המוזיקה ורשת א', לייבש עוד קצת את הפקות המקור ולהוסיף ולהתחנף לשלטון. מרסי.