"המורדים", "סקס עם איה ושירלי", סמים ווידאוטייפ עם מיכל ינאי, הלפיד הבנקאי של יאיר, "ג'נין ג'נין" ו"הדרך לג'נין", נירוונה עפ"י גבי ניצן ועולם מתוקן מבית מדרשם של גדי טאוב ושלי יחימוביץ', תפקיד הדוסים בתקשורת ותפקיד התקשורת במלחמה בעיראק; שערוריות רבות, חוסר-היגיון אחד.
לא מעט כתבות שהתפרסמו בחודשים האחרונים במדור זה ובעיתונים אחרים עסקו, ישירות או בעקיפין, בשאלה ישנה שלא נפתרה עדיין, ושאין לה סיכוי להיפתר בעתיד, משום שאף אחד לא חפץ בכך: מהי התקשורת? ובאמת, כדאי היה שנדרוש סוף סוף תשובה, מה יחסה של התקשורת לנושאים בהם היא עוסקת (קונפליקטים מדיניים, בעיות חברתיות, שאלות חינוך ותרבות), האם היא מקפחת מיעוטים (נשים, ילדים, מתנחלים, שמאלנים, דתיים, או אולי אפילו את כולנו), וכמובן, מה זו "תקשורת איכותית"?
התקשורת היא מקום, או אי-מקום, שיש להיות זהירים כשמתבטאים לגביו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, אין לתקשורת כל זיקה לרעיונות העוברים דרכה, ועד כמה שהדבר יישמע מפתיע, אין לה גם קשר של ממש לאיזו אסטרטגיה שיווקית מתוחכמת. לא שדעות פוליטיות ושאיפות כלכליות אינן קיימות אצל אלה המנהלים אותה, אלא שהמכניזם שהם עומדים מאחריו לא נמצא בשליטתם, ועמדותיהם ורצונותיהם לא משנים דבר וחצי דבר לגבי מה שמבטאה התקשורת באופן פוזיטיבי, והחורג מכל עמדה פוליטית פרטית ורווח או הפסד ניתנים לחישוב. כשמנסים להבין את התקשורת יש להימנע מלייחס לה מניעים רציונאליים. למרות שזה בהחלט נראה כך, שום מוח מרושע אינו מסתתר מאחרי המנגנון, מניח לדעות מסוימות בלבד להישמע, וממציא חדשות לבקרים שערוריות על מנת להשאיר אותנו מחוברים און ליין. כדי לדבר על התקשורת יש להשתמש בשפה חדשה, שונה לגמרי מזו הצדקנית והמוסרנית אליה אנו כל כך רגילים.
הכל טוב לתקשורת, כל דעה: בעד, נגד, בעד הנגד ונגד הבעד. מתנגדים או תומכים, מה זה חשוב, בסופו של דבר כל נושא מגיע לדיון בתוכה, והמתדיינים כולם מוסיפים לעוצמתו הבלתי ניתנת לערעור של הכלי הנותן להם במה. התקשורת היא מדיום אוניברסלי, פלונטר גלובלי, המתווך בין כל הבאים אתו במגע, מבלי שלאיש, מבקרים כמו אוהדים, תומכי מחנות פוליטיים מתנגדים, נציגי אידיאולוגיות הפוכות, יהיה סיכוי לחמוק מהמטריצה הקובעת מראש משהו עקרוני לגבי הדברים.
הבעת מחאה כנגד דעותיו הפוליטיות של עיתונאי זה או אחר היא פעולה חסרת טעם; הקונצנזוס בא לביטוי מרגע שפותחים את הפה. כל גישה, כל וויכוח, מהווים חלק מההתרחשות התקשורתית עצמה, היא האירוע הפוליטי (או הא-פוליטי) המשמעותי היחיד המתרחש כיום. דיון רציני בנושא התקשורת חייב לחרוג משאלות צרות ולהתייחס אך ורק לפרדוכס הקיומי שזו מהווה, אלא שדיון כזה לא יכול להתקיים כל עוד ממלאות מלחמות הזוטא (המאבק נגד השחתת הנוער ע"י עיתון צהבהב או אתר פורנוגרפי, הופעתם של אנשים מפלג זה או אחר של האוכלוסייה בתכניות טלוויזיה בעלות או חסרות אופי, וכד') את המרחב המנטלי שלנו, וחוסמות את אופק התהייה על הקורה לנו. כדי ששינוי מינימלי יתרחש, אנחנו חייבים לקבל את העובדה שאין טעם בוויכוחים האלה, המהווים לכל היותר פרסומת למה שאנו מתנגדים לו. מה שדרוש זה להבין קודם כל את מהות התקשורת, ורק אז לפעול מולה, ובצורה אפקטיבית.
התקשורת היא שיאו של תהליך הדמוקרטיזציה הסנילי של העולם המערבי: הכל עובר דרך פילטר אחד, שאינו מסנן כלום, חור שחור, שאינו מניפולטיבי (אולי רק מניפולTV, וזה כבר משהו אחר), ובלי להפלות אף גורם, מזין את עצמו מכל מה שחודר אליו. שום דבר לא יכול להזיק לתקשורת, משום שהיא זו המציגה בפנינו כל מה שאנו יודעים. כמרכז מוחלט, ההתכתשויות המתנהלות בתוכה אינן נוגעות לה, ויכולות להימשך בלי שיגיעו לפתרון, כשהמעורבים בהן מחליקים בשלווה על משטח הקרח האטום והאינסופי שלה. מה שמביא למצב אליו כולנו מודעים, אגב, בדרך כלשהי בו כמעט לשום דבר שנאמר אין עוד ערך. וזו, רבותיי, משמעות השוויון עליו חלמה האנושות משך מאות שנים. הגיע הזמן שנבין שהתרסת טענות "שוויוניות" למיניהן באמצעי התקשורת מסתכמת בטאוטולוגיה (משפט שחלקיו זהים, כמו: "התקשורת משקרת"), ונחליף את המנגינה הזו, היחידה שנשמעת כיום בכל מקום, במשהו אחר.
התקשורת היא פריזמה בעדה צופה בעצמה החברה משחקת תפקיד של "חברה". בין הנושא לייצוגו, בין האמת לשחקנים המדקלמים אותה, בין הסצינה למיזנסצנה, בין החיים למודל שלהם לא ניתן להבדיל, משום שמה שמוצג לנו כחיצוני מצוי לאמיתו של דבר במעמקי הגורם המציג אותו. מונדאיליזציה, העולם כולו מחובר: לטלוויזיה, לרדיו, לאינטרנט, מה שלא היה נכון לגבי אף תחום בידור מסורתי, לא לאופרה, לא לתאטרון, ואפילו לא לקולנוע. כולנו כפר אחד קטן, עם אחד גדול, אינטליגנציה אחת בינונית, ואי אפשר עוד לדבר על אפליה (של מי? מי לא רואה עדיין טלוויזיה, מי לא משתמש באינטרנט, בבית, ברחוב, בג'ונגל באמאזונס?), ולא ניתן עוד להפריד בין עשירים לעניים, שמאל וימין, וכו'. כולנו קשורים לאותו גורם, המעצב את התודעה החד ממדית שלנו, מדיום שמהווה, כפי שטען מרשל מק-לוהן, את המסר של עצמו. ואולי ההפך נכון: אפשר, ואפילו רצוי לדבר ולהתווכח, כמה שיותר, ועל הכל; אדרבא, השיח התקשורתי מחבר ומלכד, הופך כל רדיקליות לקונבנציה, מעמעם תחושות חריפות ומאפשר לשכוח מה שבאמת כואב. טלתרפיה, רדיורלקסציה, prosac@univers.com.
לתקשורת אין "לוגיקה". זו ערבוביה, בלבול, אורגיה של סיסמאות הומניות הנזעקות באי-הומניות משוועת, סיר מכשפות ריק, שאנו הגחלים במדורה המחממת אותו. אמצעי התקשורת חבקי העולם שמוסדו בשנים האחרונות הולכים ומגשימים את הפרוייקט הבבלי העתיק, יוצרים שפה אוניברסלית אחידה, ומביאים את האדם לשלב המתקדם, אך גם הפרימיטיבי ביותר אליו הגיע ואליו יגיע מעולם: גן עדן מלאכותי, שאינו אלא גיהינום. אחידות המראה, אחידות הדיבור, אחידות הטעם התרבותי, אחידות חוסר הטעם התת-תרבותי, ניכרים גם אצל אותם אינטלקטואלים המטיחים בתקשורת האשמו
תשדורות מלווין ריגול
28.7.2003 / 9:59