דרידץ

"אהבה מעבר לפינה", הטלנובלה החדשה שעלתה בערוץ 2, מעלה על פני השטח את ההתמודדות עם סוגיית המטאפיזיקה של הנוכחות. נושא זה, שברמה המופשטת נדון על ידי דרידה ואחרים, מוצג כאן באופן שמהדהד את ניסוחו של ז'אק לאקאן את הפונקציה של ה-objet a. היצירה מציגה סדרה של מצבי העדר שממחישים את היותו של החסר המתמיד (ועמו התשוקה הבלתי ניתנת למילוי) מסימני התקופה הפוסטמודרנית.

הטלנובלה היא אחותה הקטנה של אופרת הסבון. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שמשכה של הטלנובלה ידוע מראש, ואילו אופרת הסבון מקיימת מרחב טלוויזיוני על-זמני שבמקרים רבים משתרע על פני עשרות שנים. אבל ברוב מכונני הזהות האחרים קיימת זיקה עמוקה בין אופרת הסבון לטלנובלה, וניתן בהחלט לראות את הטלנובלה כהתפרטות של עקרון אופרת הסבון. כידוע, מקורו של השם "אופרת סבון" בעובדה שאותן סדרות דרמה רבות אירועים ודלות תקציב משודרות בארצות הברית בשעות היום, השעות בהן עקרות הבית צופות בטלוויזיה. הפרסומות שמלוות את השידור הן כאלה שעקרות בית עשויות להתפתות על ידן, ובין אלה גם פרסומות לחומרי ניקוי שונים. אבל בחינה אטימולוגית מגלה בשם רבדים נוספים, סמוכים-למודע, שכלולים בו בכוח. המילה "אופרה" מסמנת כיום מופע בימתי עמוס פאתוס והתרחשויות דרמטיות. אולם במקורה הלטיני משמעותה של המילה opera היא "פעולה" סתם. תפקודו של הסבון כחומר ניקוי, חיטוי, הלבנה והעלמה הופך אותו למטפורה מובהקת לתחושת ההעדר המתמיד שהיא המאפיין המובהק של הפוסטמודרנה, ועל כך כבר עמד רולן בארת. אופרת הסבון לפיכך הופכת לפעולת ניקוי, פעולת העדרה, פעולת איון – פעולה ששיאה למעשה הוא לא בעצם האיון שכן האיון טמון בה מראש, אלא בחשיפתו של ההעדר, כלומר בניקוי הכתמים, הנקודות העיוורות, ה – scotoma בלשונו של לאקאן. אולם ברור שהפעולה הזאת היא פרדוקסלית ואליפטית כאחד; שכן אי אפשר לנקות את מה שאי אפשר לראותו, ומה שאי אפשר לראותו הוא הכתם שמציאותו חוסמת את הראייה. הכתם הוא שחוסם את האפשרות לראות את הכתם.

אופרת הסבון, לפיכך, נדונה להתקיים במעגל אינסופי של צעידה-בעקבות, של הליכה-לעבר, אבל לעולם לא תגיע לנקודה של פיצוי ושלמות. הטלנובלה אמנם תחומה מראש בסד טמפורלי, אולם במישור הייצוג גם היא מוזנת על ידי ההעדר המתמיד שמתניע את העלילה. ב"אהבה מעבר לפינה" מוצגת ההתמודדות עם ההעדר בכמה רמות. ראשית, שמה של הסדרה. מיקומה של האהבה – מושא האיווי האולטימטיבי בעולמן של הטלנובלות – מעבר לפינה, כלומר כה קרובה ועם זאת לא נגישה ובלתי נראית, משליך גם על כל מושאי התשוקה המשניים. האהבה בעולמם של יהודה לוי ואיה שטיינוביץ'-קורן קיימת, אבל היא קיימת תמיד אחרי או לפני הרגע הנוכחי. סמלי לצורך העניין הוא הרגע בו שוכחת אלונה (שטינוביץ'-קורן) את היומן שלה במכוניתו של ליאור (לוי). ליאור נפרד ולא נפרד מחברתו עדן (מירי בוהדנה), שההעדר מאפיין את היחסים ביניהם. גולן (סמי הורי), חברה? של אלונה, נמצא באילת ונעדר באופן מוחשי. בשני המקרים האהבה נמצאת ברגע עבר כלשהו. היומן של אלונה, כמו הנעל של סינדרלה אחרי הנשף, נמצא במכוניתו של ליאור ועליו להשיב לה אותו. כמו הנעל, היומן מייצג רגע עבר, רגע שהיה אבל כעת איננו. כמו חפצים של אהובים שנשארים גם אחרי שהאהוב איננו, שנוכחותם רק משמשת להעצמת תודעת ההעדר, כך נעלה של סינדרלה מהווה עבור הנסיך ייצוג של זו שאיננה, ועבור סינדרלה תזכורת לזמן שהיה ונגמר בחצות. היומן הופך למושא מפגש בין אלונה לליאור, מפגש שבונה מתח מיני ורגשי, אבל המפגש רק משמש למיקומו של רגע מימוש התשוקה בזמן כלשהו בעתיד, כלומר מדגיש שוב את העדרה של האהבה מהרגע הנוכחי. היא נשארת מעבר לפינה.

העדר מוחשי יותר הוא העדרן של דמויות הוריות. כבר פרויד עמד על כך כי החיפוש המתמיד אחר מילוי החסר הוא גם ממאפייני האבל על אבדן, האב, האל, מקור הסמכות; אבדן שלעולם אי אפשר לפצות עליו. כל אדם בזמן הפוסטמודרני נולד יתום; כלכלת הפיצוי ההיפר-קפיטליסטית משגשגת בדיוק מכיוון שהאדם ההו?ו?י לעד תר אחרי הפיצוי להעדר המוחלט. ה- objet a הלאקאניאני מכיל בתוכו גם את החסר, גם את התשוקה למילויו, גם את התחליף וגם את המשכו של החסר אחרי התחליף; כי מה שאיננו לא יכול למלא תשוקה. אמנם ז'יז'ק תיאר גם את הקוקה-קולה כ-objet a, אולם ב"אהבה מעבר לפינה" משמש האובייקט הרב-מישורי הזה בהקשר פסיכואנאליטי ישיר יותר. בכל היחידות המשפחתיות המופיעות בסדרה חסרה אחת משתי הדמויות ההוריות. במשפחתה של אלינור, האב ברח לפריז והשאיר אותה, את אימה ואת אחותה עם חובות וצו עיקול על הפיצרייה; במשפחתה של יונת (שרון חזיז), האם ובנה נמלטו מהאב המכה; במשפחתו של ליאור, דמות האב היא הסמכות הדומיננטית כשהאם הנעדרת נמצאת בניו יורק.

על פי לאקאן, ההעדר הראשוני הוא העדרו של הפאלוס, לא במובן של קנאת פין פרוידיאנית אלא העדרו כמייצג של ממשות ממנה צריך הסובייקט – אשה ואיש כאחד - להיפרד על מנת לכונן את עצמו. זה המישור הראשון של ה-objet a. אם ההעדר הבסיסי של התקופה הוא העדרו של האב הקולקטיבי, ואם לכל אחת מהדמויות יש נעדר משמעותי ספציפי, הרי שלידתן של כל הדמויות בסדרה כסובייקטים ראשיתה בהעדרו של הפאלוס הקולקטיבי וסופה בפרידתו של כל אחד מהפאלוס הפרטי שלו. המישור הבא ב-objet a הוא מישור החסר. החוב של דניאלה ברזילי (דפנה רכטר) ובנותיה שהשאיר אחריו האב, העדר בית ופרנסה במקרה של יונת וחסכים רגשיים במקרה של ליאור. המישור הבא הוא מישור התחליף. כאן מתחיל ההעדר להפוך מנעדר-סתם לנעדר-נוכח, שכן אי-מציאותו מייצרת אינספור תחליפים שלמעשה יוצרים את חייהם של גיבורי הסדרה. ומכיוון שהתחליף לעולם איננו הדבר, מגיע השלב הבא והוא שלב התשוקה המתמדת. השלב הזה הוא החומר ממנו עשויות אופרות סבון וטלנובלות.

האיכויות האלה נחשפות בצורה חדה יותר דרך צפייה לא היררכית בסדרה. מי שיצפה בה מהפרק הראשון והלאה, באופן ליניארי, עשוי לאבד ברצף הנרטיבי ולהתקשות להפעיל שיטות קריאה לא נרטול