ב-96' הוציאה הקומיקאית מירה סייאל, המוכרת מ"משפחת קומאר" ומסדרת המערכונים Goodness Gracious Me, ספר אוטוביוגרפי בשם "אניטה ואני". הספר, שסיפר את זכרונותיה של סייאל כילדה הפונג'בית היחידה בעיירת כורים במרכז אנגליה בסוף שנות השישים/תחילת שנות השבעים, הפך לרב מכר באנגליה, וכמה שנים מאוחר יותר החליטה סייאל לעבד אותו לסרט (בו היא גם מופיעה בתפקיד דודתה של הגיבורה).
אבל "אניטה ואני" הוא סרט מעייף כבר בדקות הראשונות. בימינו באמת קשה לחשוב על נוסחה לעוסה ומאוסה יותר מאשר סרטים בריטיים על הודים המתרחשים בסבנטיז. ב"מזרח הוא מזרח" זה עבד מצוין, שלא לומר באדפטציות הטלוויזיוניות של "בודהא מהפרברים" ו"שיניים לבנות". אבל לראות בפעם המיליון הודים במכנסי פדלופון על רקע אותם שירים (זה תמיד תמיד Rock'n'roll part 2 של גארי גליטר או In the Summertime של מונגו ג'רי או Make me Smile של סטיב הארלי וקוקני רבל, רצוי שלושתם ביחד) כבר לא מביא את אותו קיק כמו פעם.
אין ספק שלבני הדור השני של המהגרים ההודים, אלה שנולדו באנגליה וגדלו בסיקסטיז ובסבנטיז, יש לא מעט סיפורים לספר, סיפורים שמעצם טבעם טומנים בחובם קונפליקטים אקוטיים בין המסורת לרצון להשתלב בתרבות הפופ התוססת מסביב (קונפליקטים בעלי פוטנציאל הומוריסטי גבוה, במיוחד אם הם מתרחשים בפרברים, הרחק מאיפה שהדברים קורים באמת) ולא מעט גזענות אלימה. אבל אחרי שכבר נעשו כל כך הרבה סרטים/סדרות בנושא, צריך להשתדל טיפה יותר ולא לנוח על זרי הדפנה של אותה נוסחה ישנה; לא משנה כמה היא מוצלחת ומעניינת בפני עצמה.
גיבורת "אניטה ואני" היא מינה (צ'אנדיפ אופל), ילדה בת 12, בת למהגרים הודים שנולדה באנגליה. מינה חולמת להיות סופרת ומגלה כישרון נדיר בכתיבה בסגנון הרומן הרומנטי, אותו היא צורכת על בסיס קבוע במגזין הבנות האהוב עליה, "ג'קי". שאיפתה העוד יותר גדולה היא להיות בלונדינית, ממש כמו שכנתה היפהפיה בת ה-14, אניטה (אנה ברוסטר, שכמו צ'אנדיפ אופל זהו תפקידה הראשון). אניטה היא שרמוטה פרחית עם נטייה עבריינית מבית אנגלי הרוס, שמה שמנחה אותה בחיים זאת הידיעה הלא לגמרי מודעת שאין לה מה להפסיד, בעוד שמינה היא ילדה טובה ותלמידה מצטיינת עם חתימת שפם. למרות ההבדלים הברורים ופער גילאים שנראה דרמטי בהרבה משנתיים מתפתחת ביניהן חברות, המתודלקת באובססיה שמפתחת מינה כלפי אניטה. החברות בין השתיים פורחת לזמן מה (למרות שאין בין שתי השחקניות ולו בדל אחד של כימיה על המסך) למורת רוחם של ההורים המסורתיים והמשכילים של מינה, שלא עזבו את מולדתם בכדי שהילדה תסתובב עם פרחה מהרחוב. אבל לא רק הפערים החברתיים מפרידים בין מינה לאניטה, אלא אינצידנט חמור בהרבה.
אני מניחה שלספר שבסרט על הודים באנגליה צצה באיזשהו שלב סצינת ה-Paki Bashing ההכרחית (אלימות גזענית נגד פקיסטנים בפרט ומהגרים בכלל) לא נחשב לספוילר, אבל אני מוכרחה להוסיף שבמקום להתמודד עם המקרה והשלכותיו מטאטאים אותו מתחת לשטיח ועוברים הלאה בצורה מאולצת ולגמרי לא אמינה. אולי זה נובע מהחלטה מודעת להתמקד בקומדיה ולהתרחק מהדרמה, אבל גם בזה הסרט נכשל. מלבד הקומיקאית המצוינת קאתי ברק ("קווין ופרי קורעים את איביזה") בתפקיד אמא של אניטה, שמשחזרת את המבטא וכמה מניירות מהקומדיה המקסימה ששיחקה בה שנה שעברה, Once Upon a Time in the Midlands, אין בסרט יותר מדי סיבות לצחוק, בטח שלא ממירה סייאל המעצבנת. חוץ מהאסתטיקה הסבנטיזית שעובדת תמיד, אין ב"אניטה ואני" שום דבר שירומם אותו מעל "שחקי אותה כמו בקהאם". וכל מה ש"אניטה ואני" מנסה לעשות, עשו "מזרח הוא מזרח" ו"שיניים לבנות" פי מיליון יותר טוב.
שיניים צהובות
29.7.2003 / 10:23