שובו של הג'דאיי

1. נמאס להם כנראה סתם להתאחד או סתם לדבר על זה והם רצו להקליט חומר חדש. ג'יינז אדיקשן, שהקימה במו ידיה את הניינטיז ואז החליטה לדלג עליהם (למרות פורנו פור פיירוס וכאלה), חוזרת 13 שנה אחרי אלבום האולפן השני והאחרון והמופתי שלה, והיא עושה זאת לתוך לולפאלוזה. גם זה חוזר, קרקס ההופעות הנודד שקם ב-1991 כדי לחגוג את הפרידה המטונפת של ג'יינז, והפך לפול-טיים עסק של פרי פארל, שסחב אותו לעוד כמה שנים. הקיץ מופיעים שם אודיוסלייב, קווינס אוף דה סטון אייג', ג'וראסיק 5, רוני, הדונאס ועוד כאלה.

ואם לומר את האמת, קשה לומר שלא יצאתי ספקן כשנכנסתי להאזין לחדש של ג'יינז, "Strays". בסך הכל, ההיסטוריה מלמדת דברים לא כל כך כיפיים על קאמבקים מסוג זה, והעובדה שפארל היה עסוק בשנים האחרונות בחקירה מאומצת של גבולות הגיחוך, ושדייב נבארו, אחרי הפרשייה הנהדרת עם הצ'ילי פפרז, הוציא אלבום גמילה מסריח, לא עזרה. אבל כשסוף סוף מפעילים את הדיסק הזה, מהרגע הראשון, או אולי השני, מבינים שהם חזרו.

זו ג'יינז אדיקשן, זו בהחלט היא (בהרכב הכמעט מקורי. את תפקיד הבס לקח הפעם כריס צ'ייני, שניגן עם טומי לי, אנדרו וו.ק ואלאניס מוריסט. והוא סבבה, רק חבל שלא הביאו את פלי). והם מנגנים בכזאת תאווה לרוק שלא חשבתם שהם יכולים להכיל. הם ממש אסירי תודה לתת בראש, כך זה לפחות נשמע, וכל כך כיף להיווכח ולהגיד שוב כמה הם יושבים בנזונה. בוב אזרין, שהספיק להפיק את "החומה" של פינק פלויד, את קיס, את אליס קופר ואת אירוסמית, הוסיף עוד שם ענק לרשימה שלו. הוא מעמיד כאן סאונד משויף בטירוף, עם הפקה שמעבה כל כלי כאילו אין מחר. הוא גם מכניס קלידים וכינורות וזמרות רקע שמגיחים לרגעים מסוימים ומצליח לא להפריע ולא לשנות את מצב הרוח. והמצב הזה, בשורה התחתונה, הוא של אלבום שמבקש ממכם בחרמנות שתגבירו עוד את הווליום.

הבעיה היא קצת בשירים עצמם, שאיך נאמר, לא מגיעים לרבע מהרמה שהופגנה לפני עשור פלוס. האלבום הזה לא משתווה, ולא יכול להתשוות, לשני אלבומי האולפן הראשונים של ג'יינז, אבל הוא עדיין מעיף ברמה מספיקה. לפחות למעריצים סלחנים עם כוונות טובות. אפרים פארל (שהוא אגב, היחיד שמזייף באלבום הזה. נותן מעצמו ומהקול שלו 100 אחוז ועדיין יוצא מוג'אייף) ושות' חזרו פחות בקטע של כתיבת שירי מופת, ויותר בקטע של להרגיש בנוח להפגיז. ולי בסדר עם זה.

את דייב נבארו שמרתי לסוף. אם דאגתי, אז זה בעיקר לכיוונו. שם היה הכי הרבה להפסיד, והוא תמיד היה מהאהובים עליי. אז אפשר להירגע, או להפך: נבארו יוצא מהאלבום הזה, שוב, בתור אחד הגיטריסטים הכי מלכותיים שיש. הוא נותן באלוהיות בכל מקום בדיסק הזה, לא משאיר פינות לא מכוסות, מרביץ גרובים מהגיהנום וסולואים מגן עדן. אני ממש אוהב את הגיטריסט הזה. ואם תצאו מנקודת ההנחה שלי, שהסלייד שלו כבר שווה את המחיר של האלבום, תחשבו כמה אתם יוצאים מורווחים על כל סולו – ויש פה לא מעט, תודה מקרב לב.

והנבארו הזה הוא מספיק ערס בשביל לצאת עכשיו עם כרמן אלקטרה. תחשבו איזה מזל. איפה הוא היום, ואיפה הוא היה יכול להיות. הוא היה יכול להיות כמו דניס רודמן, אקס מיתולוגי של הכרמנית שהתרושש ומת לחזור לשחק באן.בי.איי ואף אחד לא רוצה אותו. ראיתי את רודמן בג'יי לנו לפני כמה ימים וזה היה הכי עצוב.

2. נדמה לי שזה היה באותו יום שראיתי טלוויזיה אצל חברים והחלפנו ערוץ ואז ראינו את דייב נבארו באם.טי.וי קריבס. אני די בטוח שפעם כבר ראיתי תוכנית על הבית שלו, מתישהו ב-95', אבל עכשיו זה היה די עדכני. בכל מקרה דייב הראה שם איזה ציור שתלוי במרכז הבית שלו, שצייר אותו אחד, מרילין מנסון, שמסתבר שהוא חבר טוב שלו. לא יודע כמה זה מעניין, אבל זה מאפשר איזשהו סוג של גלישה נוחה לנושא הבא.

מרילין מנסון, השוק רוקר של המילניום, האיש שבנים של פוליטיקאים בארה"ב הכי אוהבים לשמוע, חזר במאי בעוד אלבום חדש ומעולה. החמישי שלו. עכשיו זה הגיע ארצה. נדמה שאנשים, מתוך רתיעה אולי מובנת לכל הרעש שהוא מקים, קצת מפספסים את העובדה שמדובר באחד הכוחות הכי אינטליגנטיים בשוק. את הדברים שהוא עושה, הוא עושה בכוונה מנומקת, ואחרי דקה וחצי או משהו כזה של התרגלות, מגלים שהמוזיקה שלו בעצם די מזמינה וכיפית.

"This isn’t music and we're not a band/ We're 5 middle fingers on a motherfucking hand".
והאלבום הזה, "The Golden Age of Grotesque", הוא אולי הכי כיפי שלו. הוא ממשיך עם הגות'/מטאל/פופ שלו, מלהטט משחקי מילים ומצייר כוונות מודעות ומתוחכמות. הוא מביט לעבר פיית נו מור, ובמקום לצעוק "Be Aggressive" הוא נותן לילדות לשיר "Be Obscene". הוא מונה את הסיבות למה נשים בחרו לזיין אותו ומנסה להראות שגם לליצן מחוק כמוהו יש רגשות, רק שאנחנו לא יכולים להבין אותם.

“I've got an F and a C and I got a K to/ And the only thing missing is a bitch like yoU".
ככה זה נשמע, שנון ודבילי, כשמרילין מנסה להרים שיר אהבה, או משהו כזה. והאמת היא שזה ממש מהנה לקרוא את השירים שלו (למרות שמדובר בפונט קטן ומסריח). הוא חוגג את האאוטסיידריות שלו, שותה בעונג את השנאה שמופנית כלפיו מכל הכיוונים, ויודע שהוא צודק. עד כמה שזה כבר לא חדיש ומפיל, מרילין מנסון מהווה עדיין את אחד התוצרים המאתגרים של פופ-השנים-האחרונות. הבלגנים וההפחדות זה בשביל להבריח את הזקנים, בפנים זה חפלה אחת גדולה, שתדעו.

* Marilyn Manson - The Golden Age of Grotesque, הליקון
Jane's Addiction - Strays, הליקון