הנזיר שמכר את הפרארי שלו וקנה מרצדס

מכוניות זה נושא משעמם. למעשה, מכוניות הן אולי הדבר המשעמם ביותר בנמצא, ויעידו על כך מגזיני הרכב שנוהגים להטות את המילה "ביצועים" בשלל וריאציות. בחינה תרבותית של הנושא אולי תביא להסקת מסקנות מפעימות על עולמנו הקפיטליסטי (סמל סטטוס), על מגדר מעורער (מוט ההילוכים כסמל פאלי) או, על הדרך, גם על זהותכם האישית. אך האוטו נותר בסורו, משעמם עד מוות. כמי שגאה בבורותה ויודעת לזהות בוודאות רק שני מותגי רכב (לימוזינה וחיפושית), אינני הצרכנית הנבונה שתתלהב מספר שנושא בגאון שם של אוטו. ובכל זאת.

"מרצדס-בנץ" הוא ספר מקסים, ולשמחתי, כל המכוניות שמופיעות בו הן בבחינת מאחזים לסיפור מסופר היטב. פאבל הילה אכן אוהב מכוניות, אבל הקריאה מלמדת שחשובה מן המכונית היא הנהיגה בה, וחשוב מהנהיגה - שיעור הנהיגה, אותו מדמה הגיבור ללימוד סוקרטי, לא פחות. כמו הסופר הצ'כי בוהומיל הראבל, שהספר הוא מחווה לו, פאבל הילה מצליח לסמן קשרים, הכרחיים ומופרכים באחת, בין אירועים הרי גורל ובין משפחה אחת, ומכוניותיה. אך לא נעשית היררכיה בין אירוע גדול לאירוע קטן. הגודל לא קובע, כי המאורע הקטן כמו מחזיק בתוכו את האירוע הגדול. הסב שממשיך לקנות אצל המוכר היהודי הוא התנגדות אזרחית אמיצה, שדירה של עצי תרזה שבכל פעם משנה את שמה, היא הטמטום וקטנות הרוח של שלושה משטרים רצופים, וגם המרצדס היא אף פעם לא רק מרצדס.

סיפור המסגרת פשוט: סופר לומד נהיגה ממורה צעירה ויפה. בעודו מנווט אותם באופן מחפיר למדי ברחובות העיר גדאנסק, הוא מספר לה על המכוניות המיתולוגיות של משפחתו. וכאן דומה שהמילה הכה משומשת מיתולוגיה ראויה, כי הילה בונה מיתולוגיה בזעיר אנפין שגיבוריה, כמו האלים היוונים, אנושיים עד בכי. וכך, נסיעה בפיאט של המורה לנהיגה מזכירה לסופר את ההתנגשות בין הסיטרואן, בה למדה סבתו נהיגה, לבין קטר רכבת ב-1925. התאונה פתחה רצף של אי הבנות, אירוסין ומכונית סיטרואן חדשה במקום זו המעוכה. את הסיטרואן תחליף המרצדס של סבו ואחר כך המרצדס של האב, שתהיה סימן לחופש ולכישלון גם יחד.

את השלווה הבורגנית של שנות העשרים, בה למדה הסבתא נהיגה, תחליף מלחמת העולם השנייה ואחר כך המשטר הסובייטי. דרך שיעורי נהיגה והשתפרותו המועטת של הסופר באחיזת הכביש, מועבר הלאה הזיכרון המשפחתי, שכולל מרדפים ממונעים אחרי כדור פורח, אמונה לוהטת בפיזיקת הקוואנטים וגם מלחמה. אך ההווה אינו נגרף תחת העבר, אלא מציג פולין חדשה, רבת הזדמנויות ועסקאות מפוקפקות; פולין שיש בה ג'ינס ואינטרנט, הרבה אלכוהול, כמרים מתוסכלים וסוחרי סמים שלעת מצוא מנפיקים דרשות דתיות ואמנות מודרנית. הכל מסתבך יחד לעולם ריאליסטי הגובל בהזוי ובעיקר מאוד מצחיק.

אהבה, קל לשער, מתחילה להירקם בין המורה לתלמיד, אבל אם יש אהבה אדירה בספר היא שלוחה אל בוהומיל הראבאל. הסופר הפולני מפנה חלק מדפיו בענווה כדי להיזכר בעלילותיו של הסופר הצ'כי הראבאל, שלדבריו היה ראוי לזכות בנובל. הראבאל הוא בחזקת מאזין נוסף לסיפוריו של הגיבור, ששב ופונה אליו במילים "אדון בוהומיל היקר". כמו זרם חרישי, הוא נע לאורך הספר והגיבורים יכולים לשוב להיזכר בו, בשעשוע רציני מאוד, בפיכחות או שכרות. פאבל הילה הוא סופר מוערך, ואם יהיה לו מזל יום אחד מישהו יכתוב גם לו ספר אהבה שיפתח במילים "אדון הילה היקר, ושוב הסתבכו החיים...".