חוף מציצים

לא רק שרובם שחקנים לא מקצועיים שלא שיחקו אפילו רגע אחד לפני כן, חלק מהשחקנים ב"רספירו" גם לא ראו אולם קולנוע מימיהם. אה-לה נאו-ריאליזם איטלקי מתהדר "רספירו" באנשים פשוטים שמתנהלים להם בסביבתם הטבעית ומשוחחים זה עם זה בניב המקומי המוזר.

אבל עמנואל קריאלזה, במאי הסרט, לא לוקח את האותנטיות הזו אל הכיוון הצפוי של ביקורת סוציאליסטית שסוגדת למעמד הנמוך ומבכה את מר גורלו. בערך במחצית הסרט מתברר שלא מדובר בטקסט פוליטי, אלא בטקסט פיוטי דווקא. בטוויסט הזה מצויה גדולתו של הסרט, אך בו תלויה גם מגרעתו.

העלילה והצילומים מתמקמים באי למפזודה, אי דייגים סמוך לסיציליה שגרים בו רק כ-4,000 תושבים. במרכז הסרט משפחה בת חמש נפשות: שני בנים מופרעים, בת בשיא פריחתה, אב דייג מצ'ואיסט למופת, ואמא קצת מטורללת.
החיים באי פשוטים וטובים לכולם. בעיקר לגברים. הגברים מסתובבים כל היום בתחתונים, אבל כשגרציה (אם המשפחה, השחקנית ולריה גולינו) שוחה בעירום, כולם מזועזעים לחלוטין. הגברים מפליגים בספינות, אבל את גרציה לא מצרפים. הגברים מרביצים וצועקים, אבל כשגרציה מתחילה להשתולל, מזריקים לה מיד סמי הרגעה. כשהשטויות של גרציה עוברות כל גבול, מחליטה המשפחה לשלוח אותה למילאנו, למוסד לחולי נפש.

עד כאן זה נראה כמו בסיס לביקורת נשית על חברה פטריארכלית, אך זה המקום בו מחליט קריאלזה לזנוח את הפוליטיקה לטובת האסתטיקה, והופך את הסרט למעין אגדה ששרה שיר הלל לאהבה.

לא שאני ששה לקחת על עצמי את תפקיד הפמיניסטית, אבל הנקודה הזו צורמת. אחרי תיאור ברור כל כך של ההבדלים בין המינים ושל דמותה האקסצנטרית של גרציה, נפתרת פתאום הבעיה מאליה. גרציה נעלמת. זה הופך את דמותה, שובה ככל שתהיה, לדמות מופרכת. הסיפור שלה תם, ומכאן מדובר רק בסיפורם של הגברים שאוהבים אותה. קצה החוט שלה נותר פרום, מתנופף מעל המשך הסרט, ומונע ממנו להיות שלם.

אך, כאמור, בדרך זו גם מתחמק "רספירו" מסכנת מוסרנות חברתית שחוקה ומרוויח במקומה הרבה דברים אחרים. מרכז הסרט הוא לא בהכרעה המוסרית הפרובלמטית, אלא דווקא בחוויה, בחושניות החזקה שטוענת כל אפיזודה. החושניות הזו מרשימה בעיקר בהתחשב בעובדה שאין פה אפילו סצינת סקס אחת. המיניות לא נעדרת מהסרט, ואולי אף שולטת בו, גם במערכת היחסים של האם ובניה. האהבה והמשיכה של הבנים לאם מתוארות באופן מעודן אך משוחרר, שמוציא את אדיפוס מהארון אבל לא מנפנף בו.

קריאלזה מצליח לשרטט חברה בראשיתית, יצרית וישירה בלי ליפול לקלישאות נשיונל-ג'יאוגרפיות. זה נראה אמיתי ומיוחד כל כך, עד שנדמה שלא רק הצבעים העזים והשפה המתנגנת ממלאים את אולם הקולנוע, אלא גם ריח הים, הזיעה והבירה. "רוספירו" - רווי השמש, הים והטוסטוסים - שייך לאותם סרטי קיץ שמעניקים חוויית חופש גדול חושית-איכותית לכל מי שרוצה מזגן במקום חול בתחתונים.