כמעט טוב

יש הרבה ספרים גרועים. עובדה מצערת ומתסכלת, אבל ידועה. כשקורא נתקל בספר גרוע הוא יודע בדרך כלל לנתב אותו למקום הנכון (שירותים, ידיד מעצבן, חנות יד שנייה) ולשכוח אותו רגע אחר כך. הספרים המתסכלים באמת הם אלו שהם דווקא טובים, כמעט. ז'אנר ספרות ה"כמעט" מורכב בעיקר מספרים שעם עוד מעט ליטוש, עם עוד כמה חודשי עבודה מאומצת, היו יכולים להיות טובים, אולי אפילו מצוינים. אבל אותם חודשים לא הושקעו, והספר נשאר במצב מטופש קצת, ברווזון מכוער עם כמה נוצות לבנות. ספרה של אסתי ג. חיים, "מחר יקרה לנו משהו טוב" (הוצאת ידיעות אחרונות) הוא דוגמה מעצבנת במיוחד לספרות ה"כמעט".

הספר פורש את סיפורה של אשה מתוסכלת בתחילת שנות הארבעים שלה, שלא הצליחה לממש את עצמה בשום צורה, שמאווייה נשארים בגדר חלומות. במאמץ לצאת מעט משגרה של אכזבה בלתי פוסקת, היא יוצאת עם בנה המופנם והבעייתי לצפון, לחגוג את בר המצווה שלו. אבל החופשה בצפון אינה מצליחה להרגיע את האם, ודווקא הימצאותו של בנה, יצירתה ה"מושקעת" ביותר, מובילה אט-אט לאסון, שאיתו נפתח הספר. סיפור העלילה, הקולח ברהיטות בין זמנים ומקומות, נוגע באובדן שפיות, במאבק האנושי בחיים לא ממומשים, באמהות ובמיניות. הגיבורה עצמה – על חולשותיה ומעלותיה, על נאמנותה לבנה ובגידותיה בבעלה – משכנעת ומעוררת הזדהות. וזה יותר משאפשר לומר על רוב ספרות המקור שיצאה באחרונה בישראל. אבל אז מתחילות החריקות.

ראשית, ג. חיים הופכת כל שיהוק לסמל עתיר משמעות. לגיבורה יש אולקוס? זה סימבולי. הילד מדליק סיגריה? הו, כמה סימבולי. התחושה הספרותית התמוהה הזאת, שלפיה כל שם חיבה או אמבטיה שאין להם חמישה רבדים לפחות הם לא ספרותיים מספיק, גורמת לסופרת להיכשל בסמליות מסורבלת ובלתי משכנעת. כך גם מתרחש כל הסיפור בצל קריאתה של האם ושל בנה את הנובלה "מוות בוונציה" של תומאס מאן – תשוקה חולנית, מוות, ילדים – נו באמת...

שנית, חוץ מדמות האם עצמה, שאר הדמויות בסיפור, ובכלל זה דמות הבן, די חסרות אופי. חברתה הטובה ביותר של האם, מיסטיקנית מגדלת חתולים, היא אשה מלאת שמחה ואנרגיות, כיאה לדור הניו-אייג'. אך היא משתתקת בכאב כשדנים בילדים, והאור שבעיניה נכבה לרגע (אשה, הרי, אינה יכולה להיות מלאה באמת אם אין לה זאטוט אחד או שניים). מאידך הבעל, יצור שתפקידו להתלונן על כסף ולהיות מתוסכל מאשתו, מתואר בקווים כל כך כלליים, שאי אפשר אפילו להזדהות עם כשלונו שלו בחיים, או עם נסיונותיו הכושלים לחיות עם אשתו הנוירוטית.

ולבסוף, הספר מנוקד בתיאורים ארוטיים מטופשים לחלוטין. לא שיש משהו רע בארוטיקה, להפך, אבל יש לסופרת נטייה מעיקה למדי לעבור ברגעים אלו מכתיבה אישית וקולחת למשהו מליצי ומטופש, בסגנון "פטמותיה הזקורות התבדרו ברוח הקיצית". מעבר לעובדה שזה לא נשמע כמו משהו שאנשים עושים (וטוב שכך), הקטעים האלה בספר פשוט לא נראים באמת קשורים אליו. מין תוספי מזון לא ברורים, שנראה שנלקחו מספר הדרכה לכתיבת רבי מכר.

אבל אולי נובעות חלק מהבעיות האלה לא כל כך מהסופרת, אלא דווקא מהנוף הספרותי בישראל, שבו כל כתב יד שמתגלה בו ניצוץ עמום של כישרון, מתפרסם מיד. נטייה זאת, שבאה אולי לעודד את הדור החדש בספרות הישראלית, משיגה בדיוק את ההפך הגמור. ספר כמו זה של ג. חיים צריך היה להישלח אליה חזרה לתיקונים, לעוד חצי שנה עבודה. אז, אולי, היה הופך מעוד רב מכר קריא, לספר טוב.