צעירים זקנים

הקוראל הגיחו בקיץ של השנה שעברה במטח הייפ כבד למדי. הם היו חבורה של שישה ילדים, הגדול בינהם בן 21, שבאו מחור ליד ליברפול ושמו בבלנדר מוזיקה משנת 1965. יצא להם תקליט די אקלקטי ומדהים, שלא בכדי זיכה אותם במועמדות לפרס מרקורי, עם טעימות של פסיכדליה, ריתם בלוז וסקא, ונגיעות של פינק פלויד המוקדמים, ניק קייב, הדלתות או מה שתרצו.

לא ברור מה הקטע עם ילדים שעושים מוזיקה כזאת, אבל הם מנגנים נהדר, ויש להם גישה מגניבה. אפשר להלעיז ולומר שהם קצת שכחו את עצמם בקטע של ללכת לחנויות יד שנייה ולקנות תקליטים בשבע שקל, אבל זה חינני. עכשיו הם חוזרים עם האלבום השני שלהם, “Magic and Medicine", וממשיכים לעשות מוזיקה של זקנים, אבל בצורה צעירה. העניין המבאס הוא שהאלבום הזה הרבה פחות טוב מהקודם.

הוא הרבה יותר ממוקד. זאת אומרת שהאקלקטיות החייתית די נעלמה. הסקא אזל, וג'יימס סקלי הסולן נשמע כבר הרבה פחות כמו אריק ברדן וג'ים מוריסון. מצד שני, הוא נשמע הרבה יותר כמו עצמו: זקן-ילד בטוח וצעיר, שמוקף בחבורה של חוכמולוגים מלאי דמיון שתקועים בסרט קצת מוזר. גם העטיפה הרבה פחות יפה.

נדמה כי כל טיפת אגרסיביות שהיתה להם בקודם נעלמה, ולא הצלחתי בדיוק לזקק לטובת מה. אין פה שירים מדהימים כמו “I Remember When", אבל יש נחמות כמו "Bill McCai" או הסינגל החביב “Pass it On". יש גם שיר שהסיפור שבו מזכיר במידה מסוימת את "המגפיים של ברוך". ה-NME קורא לג'יימס סקלי "הזמר הלבן הטוב ביותר באנגליה כיום", וטוען שהקוראל קרובים מרחק אלבום מיצירת המופת הגדולה שלהם. אני די מסכים, אבל חושב שזה הולך בכיוון ההפוך.