"אוקטן גבוה - שירים שנהגי מוניות אוהבים לאהוב"

מושג ה-One Hit Wonders תמיד היה קצת מפוקפק. הוא מסמל תופעה מעניינת בהתנהלות עולם הפופ, שמצביעה על ההפכפכות וחוסר היציבות שנמצאת בבסיסו, אבל הוא גם גורם לכל מיני אנשים לחשוב שזה הגיוני לתקוע ביחד שני שירים שרחוקים זה מזה כמרחק בוטנים מדג מלוח, רק מכיוון ששניהם נופלים תחת הקטגוריה הזאת. מכיוון שמאחורי ה- One Hit Wonders בדרך כלל יש סיפור מעניין, שהטרגדיה והקומדיה משמשים בו בערבוביה (אני הכי אוהבת את אלה שממשיכים להופיע במשך שלושים שנה עם אותו שיר במלונות נופש ים-תיכוניים), אין ספק שהתופעה תפורה בול על ספיישלים מצחיקים של הבי.בי.סי או על מרתוני סופשבוע של VH1.

כך אפשר גם להתענג על הלהיטים האבודים וגם להציץ אל הסיפור הלא ייאמן שנמצא מאחוריו ולשמוע את הרציונליזציות של האנשים שכמעט-כמעט-כמעט עשו את זה ובסוף לא. אלה סיפורים יפים עם לקחי חיים, סיפורים שמעמידים את חלום הכוכבות וההצלחה בפרופורציה. אבל הם קודם כל סיפורים, ורק אחר כך שירים. שהרי אם בוחנים את ה-One Hit Wonders בתור שירים, באמת שאין שום דבר שמייחד אותם מלהיטים אחרים, בטח שלא שום דבר שמצדיק לתקוע אותם ביחד בדיסק אוסף אחד.

עוד שאלה היא איך מזהים One Hit Wonder כשרואים אחד. יש כאלה מאוד מובהקים (נניח כאלה שמאחוריהם עמדו זמרים שנדרסו על ידי אוטובוס יום אחרי שהסינגל יצא), אחרים הם פרי יצירתם של אמנים שוודאי יעלבו עד עמקי נשמתם על שמישהו החליט לכלול אותם בקטגוריה הזאת. ישנן שיטות מדעיות לבחון זאת, כמו למשל הקביעה שלהקה שהכניסה רק שיר אחד לעשרת המקומות הראשונים במצעד (או למקום הראשון או לטופ-40 או למאה הראשונים) נחשבת ל-One Hit Wonder. לאמריקאים יש שיטה יותר פשוטה. מבחינתם גם אם יש לך קריירה ארוכה ומשגשגת באירופה, אם בסקר הרחוב של ג'יי לנו עולה שהציבור האמריקאי מזהה אותך באופן אקסקלוסיבי עם שיר אחד, הרי שאתה One Hit Wonder. אני יודעת שזה מזעזע, אבל באמריקה גם Soft Cell (בגלל “Tainted Love”), גם א-הא (בגלל “Take On Me”), גם הקרדיגנס (בגלל “Lovefool”) וגם גארי ניומן (בגלל “Cars”) נחשבים ל-One Hit Wonders.

כצפוי, גם האוסף “One Hit Wonders – להיטים של פעם בחיים" הוא אקראי, חסר הגיון פנימי ומטופש כמקובל בז'אנר, והוא לא נותן למאזין דבר שהוא לא יכול לקבל בהאזנה לגמרי אקראית לרדיו. גם שם יש סיכוי טוב שתיפלו על “Breakfast at Tiffany's”. כיאה לאוסף רנדומלי לחלוטין יש בו שירים יפים (כמו “You And Me Song” של ה- Wannadies, שאני לא הייתי מכניסה לקטגוריה הזאת כל כך בקלות), לצד שירים מאוד מכוערים (כמו "מממ מממ מממ מממ" של הקראש טסט דאמיז, שמצדי ייתקעו שם לנצח) ובוכטה של יציאות מה-זה-משעשעות כמו "סקטמן" של סקטמן ג'ון או “I'm Too Sexy” של Right Said Fred. האמת שאני מתקשה למצוא אדם שירצה לשמוע את “Children” של רוברט מיילס מיד אחרי להיט האירוויזיונים האקוסטי הנושן “A Little Peace” של הזמרת הגרמניה ניקול. או בכלל. וסליחה שאני קטנונית, אבל אם אנחנו כבר כאן, אז למה אף אחד לא טרח להביא את הלהיט המצוין (והלגמרי חד פעמי) “Rico Suave” של כובש הלבבות הלטיני חררדו?

האוסף "Ladies First – הנשים הגדולות של המוזיקה", הוא לא פחות מופרך מקודמו. והרי ההגיון שעומד מאחוריו: אם כבר קיבצנו יחדיו שירים של להקות שייחודן בזה שלא היו להן הרבה להיטים (אבל היה להם אחד), למה לא לקבץ יחדיו שירים של מבצעות נשים? אף אחד מעולם לא היה חושב לערוך אוסף של שירים המבוצעים בידי גברים (מה, לשים באותו אוסף את סנופ דוגי דוג ויזהר אשדות?), אבל נשים? למה לא. אמנם ההחלטה התמוהה והבעייתית לערוך אוסף שכזה מגובה כביכול בנתון סטטיסטי (מסתבר שמתחילת המילניום הנוכחי 73 אחוז מהשירים שהגיעו למקומות הראשונים בבריטניה וארצות הברית מבוצעים על ידי נשים, כך על פי מחלקת הסטטיסטיקה של הד ארצי), ומגיעה עם הצהרה יעני-פמיניסטית בצידה ("בהאזנה רצופה של האוסף יבין כל מאזין שהמין הנשי שולט גם בעולם המוזיקה", כתוב על המדבקה המצורפת), אבל זה עדיין לא מסביר למה צריך לשמוע בנשימה אחת את כריסטינה אגילרה, טוני ברקסטון, וויטני יוסטון, אנני לנוקס, נטלי אימברוליה, פינק, דידו, ליסה סטנספילד, אווריל לאבין, עפרה חזה, אריתה פרנקלין, טי.אל.סי, Vaya Con Dios, בלינדה קרלייל, שרה מק'לאכלן, קיילי מינו, נטליה אוריירו ואלישה קיז. לא מדובר פה באיזושהי אמירה על יצירה נשית, שכן אלה לא בהכרח שירים שנשים כתבו, אלא סתם כל מיני שירים בכל מיני סגנונות מכל מיני תקופות שבמקרה כולם מושרים על ידי נשים. אני מחכה לאוסף של הג'ינג'ים.

האוסף היחיד שמתעלה על קודמיו ובהחלט אפשר למצוא בו חן הוא הראשון מבין סדרת אוספים (הבאים בסדרה ייצאו בהמשך) ששמה לה למטרה לתעד את השירים שהיו פופולריים על רחבת הריקודים העגולה של המועדון התל אביבי הנושן הקולוסאום (כולל ייצוג גרפי לואו-טקי משעשע של המבנה על העטיפה), בעריכת יהודה נוני ופצצת הלהיטים יורם וזאנה.

אישית, מעולם לא ביקרתי בקולוסאום ואני לא ממש יודעת מה הלך שם, לכן לא אתיימר לבחון את המהימנות של האוסף. אני רק יכולה לבשר שהדיסק הראשון בסדרה, שמתמקד באייטיז, לא נראה כמו אף אוסף אייטיז אחר בסביבה. אין בו לא דוראן דוראן, לא Japan, לא ווהאם!, לא פרנקי הולך להוליווד, לא יוריתמיקס, לא הליגה האנושית, לא מועדון תרבות ולא "19" של פול הארדקסטל. במקום זה יש בו טראש מוחלט (כמו שיר מ"תהילה", למשל), לצד אוצרות בלומים כמו Bow Wow Wow. יש בו יורופופ אייטיזי אופייני כמו "שרלין" של באד בויז בלו בביצוע של רוקסן ו-“So Macho!” של הזמרת האמריקאית סיניטה שנהפכה לדיוות יורופופ לדקה וחצי בזכות (או בגלל) סטוק-אייטקן-ווטרמן; פנינות אסיד-האוס 88' כמו Bomb the Bass ו-S'Express; קצת פופ בריטי ניו-ווייבי כמו תומפסון טווינז (ודווקא לא באחד השירים הצפויים), Haircut 100 והלהיט השמח של Landscape, "איינשטיין א-גו-גו"; קצת דיסקו, כמו “Going Back to My Roots” המצוין של אודיסי; וכמה להיטי רשת ג' מהעשור ההוא (וויטני יוסטון, פוינטר סיסטרס, דריל הול וג'ון אוטס וכו'). אוסף כל כך ביזארי לא שמעתם מזמן. כל שנותר הוא להתפלץ לנוכח המחשבה שזה באמת מה שהלך בקולוסאום (ועוד באותו ערב!).


* שלושת האוספים יצאו בחברת הד ארצי