בצריף של תמרי

"הבן" הוא סרט מושלם. קשה לדבר עליו מבלי להתייחס לרגע שבו, חצי שעה אחרי ההתחלה, הסרט נכנס לפוקוס ומשאיר אותך מרותק לכיסא בלי שאתה מבין מאיפה זה בא לך. בתחילת הסרט מתוודע הצופה לדמות הראשית, אוליבייה, נגר גרוש שעובד בסוג של מוסד שיקומי לנוער עבריין. אוליבייה נראה בלתי מושך בעליל ובאותה מידה גם בלתי מעניין. יש לו יחסים מדכאים עם אשתו והוא קצת עוזר לנוער אבוד בכך שהוא מלמד אותם נגרות. המצלמה זזה במהירות והעלילה כאילו לא הולכת לשום מקום. הסרט לא מתקדם. גם אם כן, זה מרגיש כמו התקדמות איטית, עם דגשים לא נכונים, בווליומים שלא ממש מצליחים לייצר חוויה רגשית כלשהי. יש חשש גדול שזה הולך להיות שיר הלל לחייו של איש קטן.

אבל החשש הזה, כאמור, מתפוגג ברגע אחד, שממנו והלאה העלילה, הקצב והאינטונציות של "הבן" מתחברים, ואתה מוצא את עצמך בתוך יצירת מופת עוצרת נשימה. חוץ מאוליבייה (אוליבייה גורמה, שזכה בפסטיבל קאן בפרס השחקן המצטיין על תפקידו בסרט) יש בסרט עוד שני שחקנים - אשתו לשעבר ונער שאותו הוא מלמד נגרות. "הבן" הוא וריאציה פשוטה מאוד בנושא קין והבל. מכיוון שלא הייתי רוצה לפגום בחוויית הצפייה בסרט, לא אמשיך לתאר את העלילה, אבל בגדול, "הבן" הוא סרט שנוגע במוות. לייצוג של מוות בקולנוע מתלווה פעמים רבות תחושה קלה של היסטריה. אם הוא מצחיק א-לה טרנטינו, אם הוא מוכפל פי עשרים ושלושים א-לה סרטי אקשן, או אם הוא עצוב ומוסרני. אבל "הבן" מתחמק ומנטרל את ההיסטוריה של הקולנוע שעושה היסטריזציה של המוות. היכולת לעשות סרט כל כך אפקטיבי בנושא מורכב כזה (רצח, מוות) היא לא פחות ממדהימה, כי בסרט הזה אין צילומי נוף, הדיאלוגים שלו יכולים להיכנס לשני דפים מודפסים, אין בו מוזיקה, אין בו טריקים זולים של מנגנוני הזדהות, ואין בו רגעים קומיים. "הבן" גם לא מתקשר למצב פוליטי מסויים, אין בו יותר מדי עובדות שמצביעות על כורח תקופתי. זה אמנם סרט מינימליסטי ומדויק, אבל בלי הנפיחות שליוותה את "דוגמה" של טרייר ושות'. אנושיות נטו, בלי הסחות דעת בכיווני מוסר ובלי הגיגים.

האחים ז'אן פייר ולוק דארדן ביימו 65 סרטים דוקומנטריים במשך עשרים שנה, עד שהתחילו לעשות קולנוע לא-תיעודי. הסרט שקדם ל"הבן" היה "רוזטה", עיבוד לסרט של רובר ברסון, שעסק בצרות שמביא איתו הקפיטליזם. כשנשאלו אם הסרט הוא סוג של אקטיביזם פוליטי הם ענו שלא, וכשנשאלו האם זה בידור ענו שכן, אולי זה קצת בידור. אני לא יודע אם אפשר להגיד על "הבן" שהוא בידור. אוליבייה הנגר מתנהל על המסך באופן מאוד לא פוטוגני. האופן שבו הבנאדם אוכל נקניקיה לא נראה כמו פרסומת לאוכל ולא נראה כמו כלום בעצם, בטח לא כמו בידור או קולנוע מהנה. אלא שבאיזשהו שלב קריטי בסרט אתה פתאום מוצא את עצמך בהזדהות זכה עם אוליבייה. נגר ממושקף עם חגורת גב לא נראה מעולם אמיתי כל כך.