לכאורה שם הספר מקפל בתוכו את מהות הטלטלה הרגשית שאוחזת באשה המודרנית או הפוסט-מודרנית: מה את באמת רוצה. נדרשת האשה להכריע, קריירה או משפחה, או גם וגם, אהבה סוערת או בית, או גם וגם, מיצוי אישי פנימי או הסתדרות בעולם, השתקעות בזירה הפרטית או בזירה הציבורית, או, כמובן, גם וגם. אך אל תצפו מהספר הזה שינסח עבורכם את הדילמה או שיציע לכן, קוראותיו, אבחנות לגבי נימים דקים של נפש הגיבורה וגיבוש זהותה. אוקיינוס שלם מפריד בין השאלה הרת המשמעות שהציבה אורלי קסטל-בלום בפני הספרות העברית וקוראיה - היכן אני נמצאת? - לשאלה הנוכחית של עדית שמר - מה אני רוצה? את מידת המורכבות שמציע הרומן של שמר אפשר לגלות במיטב מוספי הנשים. את דרכי הניסוח ואת השפה הכמו-מדוברת שמאכלסת אותו, כולל מונחי-על כמו "טיפשעשרה" ו"בחלומות", תמצאו למכביר אצל סמדר שיר. גם הרקע הפוליטי להתרחשויות - רצח רבין, עליית הליכוד לשלטון וכפייה דתית - מוצג בפשטנות רגשית המאפיינת את מיטב תוכניות המלל.
אך היות והכריכה האחורית מבטיחה כי מדובר ב"רומן נוגע ללב החוקר בתבונה קשר עמוק בין נשים בין אמהות ובנות ובין אשה אחת לאחרת", היה ניתן לצפות למקוריות לפחות בשטח זה. היחס בין אמהות ובנות הוא אחד היחסים המורכבים ביותר, ובד בבד אחד הפחות מתוארים בספרות. המשוררת והחוקרת אדריאן ריץ' כתבה ש"אובדן הבת לאם ואובדן האם לבת, הוא תמצית הטרגדיה הנשית". המשפט המופלא הזה שמופיע בספרה "ילוד אישה" יכול לחסוך את 234 העמודים של "אז מה את באמת רוצה" (הוצאת כתר). אמנם, מדף ספרות הנשים המקורית ובעיקר הספרות הלסבית הכתובה עברית, מיושב בדלילות וראוי לתגבור, אך אל תמהרו לשכן בו את "אז מה את באמת רוצה". למרות נושאיו ועל אף שדומה שהסופרת מודעת לאסכולה של לימודי נשים (בעיקר מהזן הישן), הרומן נטול בשורות או ערך מוסף.
"היינו יחד, האחת עם השנייה, האחת בתוך השנייה, בגוף ובנפש, וזו לא אמירה בנאלית ושטחית, זאת אמירה נכונה". כך מכריזה רובי, גיבורת הספר והמספרת, בתארה את יחסיה עם ליאורה, חברתה. אך רגע-רגע, למעשה זה בדיוק מה שזה - אמירה בנאלית ושטחית. אמנם גם לגבי אמירות בנאליות יכולות להיות טענות אמת, והדוברת שלהן יכולה הכריז חזור והכרז על אמיתותן ונכונותן, אך הדבר לא ישחררנו ממלכותה המשעממת של הבנאליות. והמשפט שצוטט לעיל, שאמור לספק איזושהי אבחנה על יחסי אהבה וקרבה בין שתי נשים באמצע חייהן, לא מחדש לנו כלום. לצערי, רובו של הרומן מתמצה באמירה זו. נדמה לכם שאני בנאלית, אבל אני איני כזאת.
כשירות לקוראים, מובא הסינופסיס: רובי, אשה ממוצא קנדי, נשואה לאריק, גבר ישראלי למהדרין, אם לשלושת ילדיו, מלמדת ריפוי במוזיקה ומתגוררת עם משפחתה במושב. אך ראו זה פלא, משהו חסר שם. וכך, בהפגנה של ה-4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל, היא פוגשת בליאורה, העומדת לצד דוכן של "אמהות ונשים למען שלום", ומיד מבטיהן מצטלבים. המפגש הגורלי הזה בלילה הספציפי הזה (כמה סמלי) הוא ראשית היחסים בין שתי הנשים. תחילה הן נפגשות להפגין בימי שישי בעד השלום ואחר, באמתלות של השלמת לימודי תואר שני, עוברת רובי להתגורר בבית ליאורה בירושלים במשך שנה. את ילדיה ובעלה היא פוגשת רק בסופי שבוע. ושוב רובי נאלצת לברר מה היא באמת רוצה. עד כאן הכל בסדר. אבל מכאן, אין כמעט דבר. זהו זה. גם הנושא המרגש והמורכב של יחסים לסביים שמתחילים בגיל מבוגר (שלא מוזכרים בשמם לאורך כל הספר) הופך פרווה. הגיבורה אומרת "אני מתרגשת", ועלינו להאמין לה. היא מספרת שחברתה "אמנית מטורפת", ושוב עלינו לקחת את המילה שלה בנושא. ההצהרות שלה ממלאות את חלל הספר ונדמה שעלינו ללטף את ראשה ולומר לה, כן, כן, את באמת נורא מתרגשת. אמנם בכמה תיאורים ביתיים מילדותה בקנדה ומתפקודה כאם ומטפלת בביתה, יש מידה של בהירות ואפילו מרץ מסוים. אבל נקודות האור נבלעות בעלילה ובנאומים הקדחתניים של הדמויות.
בסופו של דבר, למרות הפוטנציאל הנושאי לחתרנות או אפילו לסתם מורכבות, דבר אינו חורג מהסדר הטוב. הכל מתכנס אל הקונצנזוס, אותו קונצנוזוס שכמו רובי עצמה נעלב מעליית נתניהו לשלטון, והוא גם ממש נגד כפייה דתית. ולראייה, תיאורה של רובי את הקבוצה הפוליטית שלה: "אנחנו קבוצה של אמהות ונשים למען שלום, פריקיות במצהיר, יפות נפש במוצהר, המקסימום שאנחנו יכולות לעשות, לסחוט מעצמנו, הוא העמידה השבועית בכיכר מרכזית בירושלים עם כרזות שקוראות לשמור על חיי ילדינו. סביבנו בכיכר, מוקפות קבוצות פעילות יותר, היו הנשים בשחור, שלפעמים נדמה שהן שם משחר ההיסטוריה, בבגדים השחורים שלהן ובתמרורי "עצרו את הכיבוש" השחורים בצורת כפות ידיים. והיו הפעילים הנחמדים של שלום עכשיו, והמרירים והכועסים של הוועד נגד הריסות בתים, והיו האופטימיים ללא תקנה שהשתייכו לרבנים למען זכויות אדם".
זוהי המפה המשורטטת, נחמדים מול מרירים, נשים בשחור מול נשים בלבן - אלה שאין להן ילדים למלחמות מיותרות, שלא לומר אין להן אמירה פוליטית. וזו אולי הבעיה המרכזית בניסוח העמדות של הספר. הגיבורה, וכנראה גם הסופרת, סבורה שהיא "פריקית במצהיר" ובוודאי יפת נפש אולטרה רדיקלית, אך היא נערת המיינסטרים הנצחית. גם אם היא חוטפת לפעמים מכה בשיניים, זה לא בגלל שלא היתה נחמדה. כי היא מאוד-מאוד נחמדה וגם אין לה ילדים למלחמות מיותרות והיא גם דבר ראשון (ואחרון) - אמא. הנה, נחסכו 234 עמודים.
נשים בשחור של קסטרו
3.8.2003 / 10:05