סיבת השעמום: מוות

בשנים האחרונות, הומואים הם המיעוט המדוכא המועדף של ישראל. מאיימים פחות מהערבים, זרים פחות מהרוסים, סקסיים יותר מהחרדים ובטוח שמודעים פוליטית יותר מהעובדים הזרים, הפכו הגייז לחלון הראווה של יחסה הנאור של החברה הישראלית למיעוטים שבתוכה. ההומואים, יש לציין, שיתפו פעולה; למן עוזי אבן, מחלוצי התעשייה הביטחונית הישראלית, דרך יונתן דנילביץ' ואדיר שטיינר, שנאבקו על מעמדה השווה של הזוגיות ההומואית בחברת התעופה הלאומית ובצה"ל בהתאמה, ועד ליוסי וג'אגר עם אחוות הלוחמים שלהם, הם הוכיחו שאנחנו יודעים לקבל את השונה. בחוגים מסוימים ההומואים הפכו גם למובילים תרבותיים: מצעד הגאווה הוא כבר מזמן אחד האירועים המרכזיים בלוח השנה הליטורגי של תל אביב, ובמסיבות הגייז בעיר אפשר לפעמים לפגוש יותר כוסיות מאוחצ'ות. במבט מהצד, החיבוק ההדדי של ההומואים והמיינסטרים הישראלי נראה לא אחת חם ודביק הרבה יותר מדי. אבל סרטו של רן קוצר, "סיבת המוות: הומופוביה", מאיר צדדים אחרים של חיי ההומואים בארץ, צדדים שהחברה הישראלית לא רוצה לראות וההומואים לא רוצים להראות ושלכן נשארים עמוק באפלה.

בעשרים השנים האחרונות, מספרת הסטטיסטיקה של קוצר, נרצחו בארץ יותר מחמישים הומואים. הוא מבקש לבדוק איך ולמה זה קורה. הוא מתחיל את הסרט בגן הזיכרון בחיפה, מקום המפגש של ההומואים בעיר, שגם הוא הסתובב בו כנער. בגן מתחיל גם הסיפור של אליעזר לוי, שהוא הדמות המרכזית בסרט. לוי, פסיכולוג מוכר ומוערך, נרצח בחיפה בשנת 94' על ידי בן זוג שפגש בגן כמה שעות קודם. דרך סיפור המקרה שלו, שכולל שיחות עם חברים לעבודה ועם שוטרים מצוות חקירת המקרה, קוצר מנסה להגיע אל הגורמים והמניעים שעומדים מאחורי תופעת הרציחות. בנוסף, הוא מדבר גם עם דמויות מרכזיות בקהילת הגייז בארץ. כולם ביחד מובילים אל המסקנה שמשהו בדרך שבה ההומואים מחפשים ומוצאים סקס יוצר תנאים שהופכים את הרצח לאפשרי.

האפלה שקוצר מנסה להאיר בסרטו היא כפולה: גם את הצללים של הגן הציבורי וגם את חשכת הארון. מצב בו גברים צריכים לצאת ולקנות בכסף את הזמן והמגע של גברים אחרים הוא רחוק מאוד מסיטואציה נורמלית של סקס וקרבה, בקרב סטרייטים וגם בקרב גייז, כפי שמעיד גל אוחובסקי. יעל דיין אומרת שהמפגש בלילה, בפינה אפלה – כשלרוב אף אחד חוץ מהנפגשים לא יודע על הפגישה - היא מצב נוח להתפתחות של אלימות. חלק גדול מהנרצחים, כמו אליעזר לוי, חיו עמוק בארון, וכשזה המצב אין להם הרבה ברירות חוץ מללכת לגנים. אבל הארון הוא לא רק היוצר של הסיטואציה האפלה; בהרבה מקרים הוא גם מוביל לרצח. כי הרוצחים – כמעט תמיד צעירים, רובם עובדים בזנות – מקפידים תמיד להגיד בחקירת המשטרה שהם לא הומואים. מסתבר שיש מצבים בחיים בהם יותר קל להודות ברצח מאשר בהומוסקסואליות, ומן הסתם גם לבצע רצח מאשר לחיות עם דימוי עצמי של הומו. אם הנרצחים היו חיים מחוץ לארון, טוענים גל אוחובסקי ויעל דיין, הם לא היו צריכים ללכת לחפש זיון בחושך. אם הרוצחים לא היו מפחדים פחד מוות מדימוי עצמי של הומו, טוענים בסרט עובד סוציאלי ופסיכולוג, הם לא היו מגיעים למצב בו הפחד הזה מוצא פורקן ברצח של ההומו הקרוב ביותר ברגע נתון.

נושא נוסף שהסרט נוגע בו הוא אופן הסיקור של הרציחות בתקשורת. בדרך כלל יש בסיקור פסינציה מהמיניות האחרת שמתגלה ברציחות, בשילוב עם הדרמה של "החיים הכפולים" שחיו רוב הנרצחים. לפעמים הם מוצגים כד"ר ג'קיל ומיסטר הייד (פסיכולוג ביום, הומוסקסואל בלילה), לפעמים כסוטים זקנים שיוצאים בלילות לפתות נערים תמימים. כל זה מייצר סאבטקסט לפיו הרצח הוא באיזשהו מקום מוצדק, או לפחות שהם הביאו את זה על עצמם. אם הרוצח היה ערבי, רומזים העיתונים, בכלל אין מקום לשאלות: כי מי לוקח אליו ערבי הביתה, שוכב איתו ועוד מקווה לצאת מזה חי? כמו שאומר בסרט עמית קמה, התמונה הכללית שמצטיירת היא שהומואים הם או אונסי קטינים, או רוצחים או נרצחים.

מובן מאליו שהסרט עוסק בנושא מאוד חשוב. זאת המעלה המרכזית שלו. המגרעת המרכזית שלו היא שהוא משעמם. במשך רוב הסרט התחושה היא של כתבת תחקיר נוסח "מבט שני" – כותרות עיתונים, כתבות מודגשות במרקר צהוב, צילומי משטרה מזירת הפשע והרבה ראשים מדברים. שאר הסרט, בעיקר השחזור הפילם-נוארי של רצח אליעזר לוי, נראה כמו הפקה מושקעת של "בשידור חוקר". קוצר מספר בסרט שחוץ מחבריו של לוי, אף לא אחד מחבריהם או קרוביהם של הקורבנות הסכים לשתף איתו פעולה. לכן סיפורו של לוי הוא היחידי שמסופר לפרטיו. אבל בדרך שבה הסרט נעשה, חמישים הדקות שלו הן הרבה יותר מדי. ברבע שעה אפשר היה לספר את הסיפור בצורה מקיפה לא פחות והרבה יותר מעניינת. בעייה נוספת היא שלמרות ריבוי הפרטים, בסוף הסרט יש תחושה שלא יודעים מספיק. מיהם הרוצחים? קוצר נותן ציור סכמטי של דמות הרוצח, אבל לא מספר שום דבר על אף אדם ספציפי. מיהם הנרצחים? גם אם קרוביהם לא רצו לשתף פעולה, קוצר היה יכול להתייחס ליותר ממקרה אחד כדי לתת תמונה מקיפה יותר. נדמה שמסיפור אחד, סיפורו של אליעזר לוי, קוצר קופץ ישר לתמונה הכללית בלי לנסות ולראות עוד ניואנסים בדרך.

ויש עוד משהו שלדעתי צריך להגיד בקשר לסרט, בתוך ההקשר הכללי של יחסי הומואים-ישראל. למרות שהנושא חשוב, יש משהו קצת לא פרופורציונלי בין איכותו של הסרט לבין השטיח האדום שמרפד את דרכו אל אולמות הסינמטקים ואל לב ההייפ הקולנועי של השבוע האחרון. נראה לי שהתפתחה כאן איזו התנייה לפיה עיסוק בנושא הומו-לסבי הוא באופן אוטומטי מקדם איכות או לכל הפחות עניין. סרטים חשובים לא פחות וטובים הרבה יותר לא זכו ליחס כזה, ונושאים שנמצאים במקום גבוה הרבה יותר במדרג השפעתם על חיינו לא מקבלים כזאת תשומת לב. נראה לי שבהמשך לטענתו של הסרט, לפיה התדמית האפלולית והאחרת של החיים ההומואים היא שהתוותה את אופן הסיקור והייצוג של הרציחות בתקשורת, גם הסרט עצמו זוכה לתשומת לב בין היתר בגלל שהוא עוסק בנושא האפלולי והאחר של מין הומואי שסופו מוות. גם הכ?רזה