המכתב

יש רגעים בחייו של אדם, בהם הוא חש כי אין עוד ערך למילים. כל אות נדמית מיותרת, כל הגה - עקר. שותקת מסכת האבוקדו של שירן, מחריש הצבע על שיערה של נירה, שותק גם קרש הגיהוץ של ארז חסון. ברגעים כאלה, כשאצבע אלוהים לבדה בחדר, לא נותר לו לאדם אלא להרכין ראש ולפנות את הבמה לדבר האמיתי. זכות הדיבור, חברים יקרים, למכתב ההתאבדות של ליה ברגר:

"אני לא ממש יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהגעתי למבוי סתום. הקרקע נשמטת תחת רגליי. כל מה שידעתי וכל מה שהכרתי התגלה לי כשקר אחד גדול. מסתבר שאמא שלי שיקרה לאבא שלי כל החיים. מסתבר שאבא שלי חי עם אשה שהוא לא אוהב במשך 25 שנה. בעלי בגד בי עם אחותי במשך שלוש שנים מבלי שידעתי דבר. וכשסוף-סוף מצאתי את האהבה האמיתית שלי, התגלה לי שזהו אחי, ואז גם נודע לי שאני בהריון ממנו. אין לי מה לחפש בעולם הזה יותר. הכל נראה לי מזויף ושחור, ואין לי מקום בתוך הסיוט הזה. אני מצטערת על המעשה שאני עומדת לעשות ומבקשת מכם סליחה מראש. ירון, אני מצטערת, אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להרוג את הילד הזה. ובעיקר אני לא מסוגלת לחיות עם הידיעה שאני לא יכולה להיות איתך. ירון שלי, אני לא יודעת איך מתמודדים עם דבר כזה. אני לא מספיק חזקה בשביל זה. איך אני יכולה להמשיך לחיות אחרי שאהרוג את התינוק שלנו? אני מעדיפה לא לחיות מאשר לרצוח אותו ולעבור את החיים האלה בלעדיך. עכשיו, אחרי שטעמתי ממך, זה ברור לי ואני שלמה עם ההחלטה שלי, אז בבקשה, אל תצטערו. אני משביעה אתכם. אל תסבלו בגללי. ככה הכי טוב לי. אין לי מה לעשות בתוך עולם שלא מרשה לי להיות עם אהבת חיי. פשוט אין לי".

ובשתי מילים: ברוך שפטרנו.