זין, כוס, זין, כוס, שפיך

שנייה לאחר שהתנתקתי משורת הסיום של ספרה של קרן ציטר, "השקיעה של אתמול", נתקלתי במודעה יוקרתית של קונצרן הסיגריות פיליפ מוריס. הסמיכות הזו היא כמובן מקרית ולא מקרית, אירונית ורצינית בהחלט. המודעה של פיליפ מוריס שהופיעה בחוברת הסינמטק לחודש אוגוסט נפתחת בציטוט עצמי: "השפה הבינלאומית של האמנות והתרומה לקהילה הן דרכים נפלאות לבנות הבנה וסובלנות" - פיליפ מוריס אינטרנשיונל.

האם הטקסט הזה זר לקרן ציטר? האם קווי הדמיון בין משרד הפרסום של פיליפ מוריס למשרד הספרות האלטרנטיבי של ציטר הם אירוניה מושחזת או סתם קפיטליזם תרבותי מאוחר? כך או כך, ייתכן שאם ציטר היתה נתקלת במודעה, כבר היינו קוראים על זה בספר.

העולם הספרותי של ציטר הוא ברובו עולם אסוציאטיבי. זרם האסוציאציות מנותב בין הוליווד לאריאל, בין ניו יורק לתל אביב ובוסניה. איפה זה נמצא? לא שם וגם לא בדיוק שם, על הדרך. גם הכוכב שלה, וכאן אכן מדובר בכוכב, לא סתם גיבור, הוא וריאציה על ברוס וויליס. הוא נורא דומה לברוס וויליס כשהוא מגלם איזה נו-באדי בשובר קופות. הרי גם כשהוא אף אחד הוא לעולם ברוס וויליס. אצל ציטר זה להפך, האפס בר המזל העונה לשם משה קלינברג הופך לתואם ברוס וויליס, ניצל מתאונות-על וזוכה בחיי מותרות מהסרטים. בדיוק מהסרטים, כי רוב התיאורים המכריעים בספר נסמכים על עולם תרבותי משותף שבו מצטטים מסרטים וחיים בנוחות ובאורגיות בלתי פוסקות ברוס וויליס, נערות חן ומין הנושאות שמות עבריים, וגם טום ופנלופה קרוז, שקופצים לביקור והתעלסות.

הספר עצמו מתחזה לתסריט מסופר בעל פה. תסריט של מיליונים, עם מלא אפקטים, נהרות דם, ראשים מתפוצצים, שורות של קוק וסקס אנאלי. סיפור שנעים נוררררא לספר אותו, צ'יזבט פוסט-מודרני עם נגיעות פורנוגרפיות ובלי רגשות אשם. לרוב גם די מהנה לקרוא אותו, אלא אם מין אנאלי עם ילדים זה לא בתחום הנסבל שלכם. במקרה זה, דלגו.

אבל יותר מתסריט ששווה מיליונים, "השקיעה של אתמול" היא מעין הזיית אוננות נסיונית. אנאלי הטובל באנאלי ומשתלהב אל האוראלי בצירוף דם ואש וענני סמים. הכל מצוי בשפע ומתואר בדקדקנות כמעט כפייתית, דרך חזרות אמנותיות ורשימות מלאי המפרטות מי בדיוק בא בתוך מי ועד כמה עמוק. בתוך כך מפורטים סוגי המזון שמזינים את משה קלינברג/ברוס וויליס ופמלייתו, מהאקזוטי ועד לפלאפל, שמתוארים באופן המזכיר את הרשימות שחיילות מורעבות עורכות בזמן שמירה.

אבל זו לא ממש נהנתנות לשמה. תיאורי המותרות מתעמתים עם סיפור המסגרת של המספרת, שכולל דירה עלובה ושותפים מעצבנים שמהווים את הנמענים הלא נכונים של הסיפור. בלית ברירה הם מתפקדים כמאזינים חלקיים, אך לוקים לחפש אחר מוסר השכל לסיפור. אין ספק שהשותפים הם הנמענים השגויים לסיפור של ציטר, כי כל ההזייה הכמו-אורגזמטית נבנית מול נמען אנונימי, שנדמה שמוכרחים לספק אותו. עוד סקס. עוד סמים. עוד עגלה נושאת גופות מרוטשות. מספיק לך? גמרת? אתה נהנה? עוד לא? או.קיי, נסדר לך שוד בנק רב נפגעים או תיאורים גרפיים של גננת כרותת ראש וילדים ירויים.

יותר מאשר שערורייתית, ההפקה של ציטר מכמירת-לב. כמה בחורה אחת צריכה להתאמץ? אבל גם אם ציטר עובדת קשה, נדמה שהיא נהנית. האורגיה שהיא רוקחת היא ברובה חיננית ומקורית, אך יש לה נטייה לעייף בקצוות. הכתיבה שלה, רוויית פורנוגרפיה ומפגני אלימות טראשיים, דומה הרבה יותר לאמנות פלסטית מאשר לסיפורת ישראלית קונבנציונלית. מדובר במין סידור מוקפד ורווי קונוטציות של חלקי מציאות והזייה, אחרי שהות במג'ימיקס. אחר כך מייבשים בקפדנות את הדפים ותולים בגלריה.
דמיון לא מבוטל ניכר גם לכתיבה הציטרית שפיארה את "אלכסיה", המגזין הפורנוגרפי שהוציאה לאור. זה אינטליגנטי, זה חמוד, וזה לפעמים מעצבן. אם הוויכוח בין האסתטי לאתי עדיין רלוונטי, אין ספק שציטר הכריעה לטובת האסתטיקה. קרן ציטר משהה את השיפוט המוסרי/אידיאולוגי ומציירת עולם שבו החזות היא חזות הכל. מצד שני, היא גם גדלה באריאל.