מאמרה של יערה שחורי, שנשא את הכותרת המחייבת "זין, כוס, זין, כוס, שפיך", עורר אותי להגיב, לא רק בגלל הספר שאני אוהב, "השקיעה של אתמול" מאת קרן ציטר, שהיה נושא מאמר הביקורת, אלא גם בשל ההערכה אותה אני רוחש לכותבת שחורי, שאת מאמריה ב"וואלה! תרבות" אני מחפש לקרוא תמיד. אבהיר רק כי ספר שירי, "אזרחים לאומיים", יצא לאור בזמנו ב"שדוריאן" - ההוצאה של ספרה של ציטר.
גם ברשימה הנדונה מוכיחה יערה שחורי כי קריאתה בטקסט מעמיקה ומדויקת, אך נדמה שהיא מפספסת משהו חשוב בגישתה לאופי הפורנוגרפי של הספר, שלטענתה נועד לזעזע את הקורא. הדבר האחרון שהספר "השקיעה של אתמול" עוסק בו, כך נדמה לי, הוא ניסיון לזעזע. אולי יותר מכל, הספר, כמו דמותו של משה קלינברג (הדומה לברוס וויליס), מתאפיין באדישות תהומית לכל דבר. הספר המצחיק והמטריד הזה מגיש חזרות על גבי חזרות של סצינות פורנוגרפיות של מין והרג, רק כדי לקעקע את האופציה לזעזוע. האופי הסאדי של הספר מתבטא בחזרה ובסדרתיות שמשיגים אופי אירוני.
עבודות הווידאו של ציטר, המוצגות בימים אלה בגלריה רוזנפלד בתל-אביב, מחזקות את עמדתי. סרטה המצחיק "משפחה" הוא אוסף של בני משפחה בעלי תסביכים, שמספרים את תסביכיהם בקולות לא להם - בחור משחק את האם (אבל הקול שיוצא מגרונו הוא נשי) וכד'.
אי אפשר אפילו לדבר על משה קלינברג/ברוס וויליס כעל דמות. יותר מכל הוא סוכן, וממש כמו אצל סאד, מי שמפעיל את הסיטואציה הפורנוגרפית הוא הדובר. ועל כן, ציטר, שמספרת את הסיפור, מכניסה את עצמה לתוכו. זהו אחד ההישגים של הספר - הרגע שבו הקורא חש כי כל פעולה שמשה קלינברג/ברוס וויליס מפעיל על ציטר בסצינת המין שלהם, היא כתבה אותו עושה.
ציטר מתייחסת לספר כאל סוג של סרט, ועל כך גם עומדת שחורי - היא מוחקת, חוזרת אחורה, משנה סצינות, והכל נסמך על ההיכרות של הקוראים עם סרטי ראווה הוליוודיים. שחורי כותבת על האופי הפורנוגרפי של הספר - "לרוב גם די מהנה לקרוא אותו, אלא אם מין אנאלי עם ילדים זה לא בתחום הנסבל שלכם. במקרה זה, דלגו", ומוסיפה בסוף "אם הוויכוח בין האסתטי לאתי עדיין רלוונטי, אין ספק שציטר הכריעה לטובת האסתטיקה. קרן ציטר משהה את השיפוט המוסרי/אידיאולוגי ומציירת עולם שבו החזות היא חזות הכל". כשקוראים את דבריה של שחורי כדאי שנזכור את ההבדל בין ייצוג קולנועי לכתיבה. הפורנוגרפיה בספרות הפוכה לזו של הקולנוע - אם בסרטי פורנוגרפיה-קשה, שהם תיעוד של פעולה במציאות, יחסי הניצול השערורייתיים מתקיימים ונראים על המסך, הרי שבספרות, הפורנוגרפיה היא שפתו של הקורבן - המענה לעולם לא היה משתמש בשפה כה חד-משמעית בהתייחסו לשערוריות שהוא יוזם ומספר - אונס, מעשי סדום, עינויים. ומי כמונו הישראלים, מכיר את הצדקנות של המענים המנסים להסתיר את מעשיהם ובמילים לייפותם.
בנוגע לדיכוטומיה של אתי/אסתטי עליה מדברת שחורי, אני לא אהיה כאן קברנה של דיכוטומיה זו, אבל אזכיר שהמציאות היא כלי רטורי. במידה רבה ספרה של ציטר הוא ספר ריאליסטי, על אף הפנטזיות הסוטות שלו ומפגני האפקטים שהוא מתאר. אצל ציטר מידת ההזדהות עם דמות היא כמידת זמן המסך שקיבלה, היש משהו ריאליסטי מזה?
זרמה 2
5.8.2003 / 13:06