1. ג'וניור סיניור, D-D-Don't Stop the Beat, הליקון
נתחיל בחדשות הטובות. הסינגל הראשון של ג'וניור סיניור, להיט הענק Move Your Feet (זה עם קליפ האנימציה המפוקסל עם הסנאי המשוגע), הוא מטעה. לא שזה לא להיט הקיץ הכיפי והמקפיץ ביותר שניתן רק לבקש, אבל הוא יוצר את הרושם המטעה שג'וניור סיניור הללו הם לא יותר מאשר הרכב דאנס פאנקי שכזה, אולי צרפתי אפילו. אבל מה מסתבר? לא צרפתים ולא בגט עם חמאה. ג'וניור סיניור הם צמד-חמד מצפון דנמרק אחד גדול, אחד קטן; אחד שמן, אחד רזה; אחד הומו מוחצן, אחד סטרייט מופנם. ותקליט הבכורה שלהם, D-D-Don't Stop the Beat, הוא ממש לא הפרנץ'-האוס לו ניתן היה לצפות. הוא בכלל לא שום דבר שהיה אפשר לצפות לו.
המהלך שג'וניור סיניור עשו בתקליט הזה הוא לא פחות מגאוני והוא משול לעקרת בית משוגעת שקנתה סופרמרקט שלם, הכניסה את כל (כל!) המצרכים לסיר אחד, ואיכשהו בעזרת אופטימיות יוצאת דופן ושמחה ממכרת הצליחה לרקוח מהם עוגה נפלאה. עוגה מצחיקה אמנם, אבל באמת טעימה. התקליט של ג'וניור סיניור מורכב מאינסוף השפעות, מאזורים שונים לחלוטין. הם מערבבים את B-52's, דיבו
2. Junkie XL, A Broadcast From the Computer Hell Cabin, nmc
ועכשיו נעבור לחדשות הרבה פחות טובות. בשנה שעברה הגיע ג'אנקי אקס.אל (מאחורי הכינוי מסתתר בעיקר הדי.ג'יי/מפיק ההולנדי טום הולקנברג) לתודעת ההמון באמצעות רמיקס וולגרי במיוחד ל-A Little Less Conversation של אלביס פרסלי. אבל עוד לפני זה הוציא הולקנברג תחת הכינוי ג'אנקי אקס.אל שני אלבומים מעצבנים. הראשון, Saturday Teenage Kicks, יצא ב-97', בשיא פריחת הביג-ביט, והתחרה על אותה נישה של הכמיקל ברדרז ובעיקר הפרודיג'י. זה היה אלבום מקושקש ומרגיז, מלא בברייק-ביטים ושירה מג'ויפת שכמקובל בז'אנר הביג-ביט ניסה להלך על הקו שבין רוק, אלקטרוניקה והיפהופ וכשל בכל אחת משלושת הקטגוריות, ביחד ולחוד. שנתיים אחריו יצא Big Sounds of the Drags, שלא היה יותר טוב. אבל גם אם בסוף הניינטיז הולקנברג היה לא יותר מאשר ביג-ביטאי אמסטרדמי סוג ב' ואחר כך איזה סוג של פרוגרסיב טראנסיונר בחבר'ה של סאשה, אלביס הצליח לאושש לו את הקריירה ואפילו להכניס לו לראש שהוא יכול להשתדרג ולהפוך למפיק-על שכזה.
למטרה זו בדיוק הוא הוציא אלבום קונספט יומרני בשם A Broadcast From the Computer Hell Cabin, המלא מפ&