תסביך נחיתות

אחת הבעיות הקשות ביותר העומדות בפני ציבור הקוראים היא ההפצצה הבלתי פוסקת בהמוני שמות של סופרים אזוטריים, שכל אחד מהם יכול, אולי, לכתוב יצירת מופת. כדי "לעזור" לנו לבחור בין עשרות השמות הבלתי מזוהים האלה, המציאו הוצאות הספרים את יחצנות הספרים. הפרסום מתבסס בדרך כלל על ציטוט של סופר ידוע שעושה קולות של התפעלות, או קטע ביקורת שנבחר בקפידה ויגרום לנו להביט על הכריכה בהערכה. במקרה של הספר "שנחאי בייבי" של הסופרת הסינית ווי חווי (הוצאת זמורה ביתן) בחרה ההוצאה בטכניקה הפוכה: על הכריכה כתוב בגדול דווקא מי מאוד לא אהב אותו - הממשלה הסינית.

מבחינה מסוימת זה באמת מעורר עניין. סין היא אחת המדינות המדכאות ביותר מבחינה תרבותית ודתית, וכולנו למדנו להזדעזע מכך שמשטר שורף ספרים. אותי, בכל מקרה, זה תפס. באתי לספר בציפייה למצוא רומן מחתרתי, ספר שיעלה על פני השטח את החיים במשטר מאואיסטי שמתחיל להיפתח אל המערב ולהישטף בים הסחורות הקפיטליסטי. חשבתי שאם החליטו בחלונות הגבוהים לשרוף את הספר ולאסור את הפצתו, מדובר בחומר נפץ תרבותי. אז זהו, שלא.

הספר מציג את סיפורה הסמי-אוטוביוגרפי של סופרת סינית צעירה המנסה לכתוב רומן, ומנהלת בו בזמן שני סיפורי אהבה – האחד עם אהוב סיני אמנותי ומופנם והשני עם נציג תאגיד מסחרי מגרמניה. חיבוטי הנפש של הגיבורה בין סיפורי האהבה השונים כל כך במהותם (שההבדל ביניהם נעוץ בעיקר בכך שלאחד עומד, ולשני לא כל כך) מהווים את הציר העלילתי שדרכו מציגה ווי את היחס בין מערב למזרח, בין "הסיני" לבין "המערבי". פסק הדין הוא פרו-מערבי מובהק. למעשה, חוץ מהעובדה שהמחברת טורחת להזכיר פה ושם שהסיפור מתרחש בשנחאי, ושהאנשים שם סינים, אין שום דבר בספר שיכול היה בכלל לרמז על כך שמדובר בסין.

אפשר אולי לטעון שאני חוטא כאן בהתנשאות, ומחפש בכוח משהו סיני "אותנטי" שאולי לא היה קיים מעולם. אבל הספר נותן תחושה חזקה שתרבות בכלל, וספרות בפרט, זה משהו ששמור רק למערב, יחד עם כל שאר הדברים הטובים בעולם. זה משונה שספר שלם שעוסק בעולם האמנות ובשאלות של תרבות – הגיבורה היא הרי סופרת וכל חבריה הם אנשי הבוהמה השונים ומשונים של שנחאי – לא מאזכר כמעט במילה את התרבות הסינית (האזכורים היחידים הם של שירה סינית ושל קליגרפיה – המותג האמנותי של סין בעיני המערב).

ההנמכה העצמית של סין, ושל כל דבר סיני, מגיע למיצויו המטריד ביותר כשהגיבורה מסבירה שיופי גם הוא משהו ששמור בעיקר למערבים, ושבעצם כמה שסינית תהיה יפה, היא לא תוכל להשתוות לבלונדינית טובה אחת. "אשה לבנה יכולה להטביע אלף ספינות. לעומתה, יופיה של האסייתית מתאפיין בגבות מכווצות בזעף ובמבט עיניים מפתה של נערת לוח שנה מעידן ארוטי שחלף לו..." (עמ' 150). אפשר לנחש מה היו כותבים על כך אם הכותבת לא היתה סינית.

אבל מעבר לתסביך הנחיתות התרבותי הקשה שנחשף בספר, מדובר פשוט בספר גרוע. הדמויות מגבבות קלישאות על גבי קלישאות (עם שמות פרקים כמו "אהבה או תשוקה?"), הדיאלוגים לא אמינים, והתרבות המערבית, שלצידה ממקמת את עצמה ווי, היא משהו מומצא לחלוטין, מעין העתק דהוי של סטריאוטיפים על חיי הבוהמה בניו יורק איפשהו בשנות השבעים העליזות. התהייה היחידה שנשארתי איתה בסוף הקריאה היא מדוע החרים משרד התרבות הסיני את הספר ולא פשוט התעלם ממנו בתור בדיחה סרת טעם. לא צריך לשרוף, אפשר סתם לא לקנות.