פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפואטיקה של הצחנה

      טלי שמיר נלהבת מפרויקט המיצבים האגרסיבי של גלריה זומר

      לפני הכל וחשוב מכל - מדובר בבשורה של ממש, במאורע יוצא דופן. לא כל יום קורה שגלריה תל אביבית מסחרית מנדבת את קירותיה לטובת שני סבבים קבוצתיים של אמנות לא רווחית, שתלטנית ועתירת השקעה כמו אמנות מיצב עכשווית. החוויה החושית, הפיזית, החזקה והבלתי אמצעית שמספקים המיצבים של "יותר מזה" בגלריה זומר, מעוררת זיק של תקווה לאמנות הישראלית, תקווה ליציאה מהגטו המילולי-אליטיסטי-טרחני שנדמה שהיא כלואה בו.

      בדרך כלל, ביקור בגלריה מספק בריחה אסתטית, הפוגה דיסוננטית בצורת אקווריום תת-קרקעי מוגן משאון היום והזוהמה. בתערוכה הזו, לעומת זאת, ההפך הוא הנכון. החוויה בגלריה ממשיכה באופן ישיר, מפוכח ורגיש את ההליכה אליה בשדרות רוטשילד, את דרך הסירחון, הבטון, העצים הכלואים ואוסף הספסלים-פסלים הדוחים, מתנה מעוותת של עיריה דורסנית.

      במובן הזה, העבודה של שי רטנר, שהוצגה בסבב הקודם, היא המייצגת מכולן. רטנר בנה חדר במרכז הגלריה. בקיר החיצוני הוא פער פצעי עובש ואת תוך החדר ריצף בבלטות רחוב אפורות, בשיפוע אקספרסיבי, עליהן מעך פירות פיקוס מסריחים ומיקם שלולית עם זבל רחוב מצוי. פיסה אורבנית מטונפת אך רומנטית, ישירה ובוטה.

      בסבב הנוכחי כבשה מנאל מחמיד את החדר של רטנר ופערה בו, בסוג של אלימות נשית, שני חורים, שתי עיניים ששדה הראיה שלהן מופרד על ידי הקיר החדש שבנתה ביניהן - חומה של פרחים אדומים בתוך דליי בניין שחורים. את הפסולת משבירת הקיר היא ערמה בין החורים ועליה הניחה פנימית אופניים ללא אוויר; כמו עקיבה של זיכרון, או אולי אסון.

      החדר של מחמיד מוביל אל החלל של שיבץ כהן, הברקה חד פעמית, מעגל קירות פלסטיק שקופים שכולאים את הצופה ויוצרים חוויה מטאפיזית, אך עכשווית מאוד. את הצד השני של הגלריה ריצף אורי ניר בחלוקי נחל צבועים, במרכז הציב אובייקט חלוד, מעין מנגל ענק, ועליו פוחלצי ציפורים וגחלים שמפיצים ריח חזק של בשר חרוך, שמורגש מיד עם הכניסה לחלל התצוגה.

      בסבב הקודם הוצגה עבודת תקרה של נעמה ברקוביץ' - מיצב צינורות עבים, כמו צינורות חשופים בהאנגרים גדולים, שנצבעו בצבעי יסוד ילדותיים - וגם אובייקט מתכת חלוד של דורון רבינא עם ציור של מים/להבות; זיכרון מסאונה לגברים בדיסלדורף.

      שש עבודות בסך הכל, שאצר יואב שמואלי, שלוש בסבב הזה ושלוש בקודם. שישה אנשים שמשתמשים כל אחד בעולם המושגים הפרטי שלו, בחוויה ובזיכרון שלו, לעתים עד כדי נרקיסיזם, או אוטיזם. אך המשותפת לכולם היא הפעולה האלימה שהם מבצעים בחלל, ההשתלטות, העיצוב מחדש של הגלריה שנוצר על ידי מחסומים רבים, שמחליטים עבור הצופה על מסלול ההליכה, מדריכים אותו להשתחל, להסתובב, להרים והרכין את הראש. באופן הזה מובנות העבודת גם כחברתיות, כמתייחסות לחוץ האלים, המציאותי. ובניגוד לחוץ, וזה בדיוק העניין, הן מציגות משהו שקשה להישאר אדישים מולו.


      * התערוכה "יותר מזה" מוצגת בגלריה זומר בתל אביב עד 15 באוגוסט