חטיפה נעימה

"מיס אנטבה" הוא סרט שכיף לראות. כשהוא נגמר שמתי לב שבמשך רוב הצפייה לא ירד לי החיוך מהשפתיים, ולא כי הסרט מתאמץ להצחיק. זה היה חיוך של חיבה, של מבוכה, ובעיקר של הזדהות. אני חושב שכל מי שהיה ילד בשנות השבעים יחייך חיוך דומה כשיצפה בסרט. ברור שעמרי לוי, הבמאי, לחץ חזק ובכוונה על כל כפתורי הנוסטלגיה; אבל המאמץ לא ניכר על המסך, והתוצאה היא סרט אמין ורגיש לפרטים, שאוצרים בתוכם תחושות ילדות שמרגישות חיות לגמרי.

הדבר הראשון שקנה אותי היה סצינת הפתיחה, בה נועה (מירב אברהמי) יושבת בתוך עגלת קניות כשלראשה תספורת קסדה כמו שהיתה לכל הילדים בתמונת סוף-שנה של בית הספר. יואב, חבר שלה מהשכונה, דוחף את העגלה כשלראשו תספורת דומה. העגלה מידרדרת בירידה ונועה יושבת בה עד שהיא נתקעת במכונית של אביה. יש בסצנה הזאת משהו כל כך אמיתי – ואברהמי המקסימה נראית כמו החברה שתמיד רצית שתהיה לך כשהיית ילד – עד שמכאן ואילך אתה שבוי. או שאולי נכון יותר לומר - חטוף.

הזמן הוא סוף חודש יוני, 1976. אליז, אמא של דני, טסה לפריז. בדרך משתלטים על המטוס אנשי החזית העממית ומפנים אותו לאוגנדה. את מה שהיה שם כולנו יודעים, והדברים הרי מסופרים בסרט "מבצע יהונתן". מיס אנטבה מספר קצת ממה שאולי היה פה. נועה ויואב הם שכנים של דני בבניין. עד החטיפה הם צחקו עליו וזרקו עליו פצצות מים, אבל אחריה – כמו שהמבוגרים מתלכדים סביב רבין והטלוויזיה - הם באים לתמוך בו יחד עם בקבוק ג'ק דניאלס. בבוקר הם רואים את נעים, הבן של עודה (המנקה הערבי של הבניין), לובש את חולצת סטיב אוסטין של נועה. מתפתח מאבק שבמהלכו נעים נחבט בראש ומתעלף. אחרי כמה רגעים של פאניקה, הם מחליטים לחטוף אותו לצורכי מיקוח. הם מתמקמים בביתו הריק מהורים של דני, עוברים לגור בו, ומחביאים את החטוף בארון. מכאן מתפתחת מיני-סאגה שכונתית שמערבת את כל הילדים והוריהם, ושניכר שמפתחי התסריט עמלו עליה לא מעט.

לצד סיפור החטיפה, הסרט נוגע גם בהתבגרות של נועה. הטיפול של לוי בנושא הזה, אולי דווקא כי יש בו הרבה פחות להטוטנות תסריטאית, הוא בעיניי יותר מעניין ויותר מוצלח. בצורה עדינה ומינורית מאוד מצליח לוי להעביר תחושות אמיתיות של גיל ההתבגרות, של מיניות שעוד לא תמיד יודעת שהיא כזאת. נועה בת 12, וברוח התקופה קוראת את הספר "מ-12 עד 16". היא ילדה-בן כמו שבנות יכולות להיות עד גיל 12, אבל לא הרבה אחר כך. ההורים שלה על סף פרידה, ואת רוב הזמן היא מבלה מחוץ לבית. היא בעיקר מסתובבת עם יואב ודני, גרה איתם וישנה איתם במיטה. לפעמים נדמה שהיא מפלרטטת איתם, אבל אלה רגעים שעוברים מהר ונעלמים. אחד הרגעים היפים בסרט הוא זה שבו שהיא מטפלת בנעים, השבוי. בזמן שהיא רוחצת את גופו במגבת לחה, היא מקריאה בוויס-אובר את עצות הספר להגשמת היופי הפנימי: "מגיעים אל היופי הפנימי על ידי הגשמת השאיפה להעניק יופי לזולת". אבל הרגע היחידי בו היא באמת מתרגשת קורה כשעיניה פוגשות בעיניים הירוקות של ילדה יפה במדי צופים. גם הרגע הזה חולף מהר, אבל איכשהו נדמה שהוא משמעותי יותר.

סיפור החטיפה של נעים משקף את סיפור החטיפה באנטבה וכמובן נוגע (אם כי בצורה מינורית) ביחסי יהודים-ערבים. יש בו רגעים משעשעים, אבל לפרקים לא ברור אם התסריט משרת את הסרט או שמא הסרט משרת את התסריט. אולם מעבר לתסריט שלו, יש ב"מיס אנטבה" איכות שלמרות כל הסכנות מצילה אותו מנפילה. אולי זה קשור לפרץ הנוסטלגיה שהוא מעורר. הסרט מצליח להחיות תחושה של ילדות ותום קולקטיביים, לא רק של הצופים כפרטים אלא של הארץ בכלל. הוא משחזר נקודת זמן מיתולוגית שאולי בכלל לא היתה, אבל כשצופים בו נעים להרגיש שהיתה; נקודה בה היה הרבה יותר ברור מה נכון ומה לא, מי טוב ומי רע. כמו שכשהיינו ילדים, ידענו שלא חשוב מה יהיה, סטיב אוסטין ייצא מזה בסדר ורבין כבר יתכנן משהו.

הנוסטלגיה לרבין היא כמובן כפולה, כי היעלמותו השנייה והסופית מהזירה הציבורית היא בהרבה מובנים המסמן של תחילת הקריסה של החברה הישראלית לתוך עצמה. "מיס אנטבה" מצליח, למשך שעה וחצי, להעניק תחושה שלמרות כל הטלטלות, בסופו של דבר יש קרקע יציבה ליפול עליה. כמו בסיפור ילדים, החטופים ישוחררו, אמא של דני תגיע הביתה, וסוף טוב הכל טוב. יש משהו כמעט מנחם בלראות היום סרט כזה, שלמרות שנראה כל כך מוכר, הוא בעצם כל כך רחוק מהמציאות. אולי - כמו הגיבור ב"להתראות לנין", סרט טוב אחר שמוקרן בימים אלה – עמרי לוי ניסה ללכוד ולשמר רגע שבו נדמה שהיה טוב. בהרבה מובנים הוא הצליח, ויכול להיות שזה מה שגרם לי לצאת מהסרט עם החיוך שליווה אותי לאורכו, אבל עם תחושה שעכשיו זה חיוך של עצב.