אחרון סוגר ת'דלת

מה יש לומר? חנוך לוין, באסופה "אחרון", כותב ממש כמו חנוך לוין: ישבני נשים, אסלות, פנטזיות על שוויץ, פריז ושוודיות, נשים שתלטניות, גברים נשלטים, בדידות, מוות, פחד מוות, יצר מוות, פסיביות, פסימיות, חיים מבוזבזים, הברקות לשוניות, כמה בדיחות גבוהות, הרבה נמוכות וקצת סאטירה פוליטית.

לא מדובר בממצא ארכיאולוגי מהפכני שיכריע את הכף בדילמה האופנתית לעניינו של לוין - האם לוין באמת היה כותב ומחזאי גדול כל כך; ואם כן - למה המחזות שלו לא מצליחים ברחבי העולם? גם לאחר המוות אין חדש תחת השמש - מי שאוהב את לוין ייהנה, מי שלא לא. מי שמתלבט - ימשיך להתלבט.

מה שבכל זאת עשוי לעורר פליאה או אכזבה בליבו של הקורא הוא אופן העריכה וההצגה של הספר הזה. המסע אל האכזבה מתחיל בשם היומרני: "אחרון". נכון, עם העובדה שחנוך לוין לא יכתוב יותר אין מי שיתווכח, אך כותרת כמו "אחרון" מעוררת ציפיה למשהו גדול, מרשים, יוצא דופן, הספד מדויק, נקודה בסוף משפט.

יחסית למכובדות שמבטיח שמו, "אחרון" מספק מצרך לויני יומיומי למדי. הוא מורכב מטקסטים שאינם מחזות (שירים, תסריטים, מערכונים, פרוזה) ושנכתבו לאורך כל הקריירה של לוין, משנות ה-60 ועד למותו. חלק מהטקסטים (ובניגוד למה שמבטיח גב הכריכה) כבר הודפסו בעבר, חלקם רק קטעי רעיונות בוסריים, ובלא מעט מקרים מדובר בווריאציות שונות לאותו נושא. בחלקים הלא שלמים יש אמנם משהו נחמד, הם מספקים מעין הצצה אל שולחן עבודתו של הכותב, אבל לא נראה שזו היתה הכוונה.

האסופה הדי צפויה הזו לא מצדיקה את מעמד הסיכום המכובד שהיא מנכסת לעצמה - חסרים כאן לפחות מבוא או אחרית דבר מקיפים, סקירת מפעל חיים או שרטוט דיוקן מורכב יותר מאשר הסיסמה הקלישאתית: "אחד מגדולי הספרות העולמית בימינו" (כך על גב הכריכה), בצירוף נפנוף ילדותי בעובדה שלוין היה אחד הסופרים המרכזיים של הספרייה החדשה וספרי סימן קריאה (את מי זה מעניין? בטח לא את חנוך לוין, בטח שלא את התחת של מלכת שוודיה).

ואפרופו מלכת שוודיה, יש בעריכה רגע אחד חובבני במיוחד, ואביא אותו כאן לסיכום לא מסיבות קטנוניות, אלא רק כדי להדגים את מה שנראה בעיני כזלזול עקרוני: בתסריט "פנטזיה על נושא רומנטי" (שמלכת שוודיה מככבת בו), ראה לנכון עורך הספר (מולי מלצר) לשנות את התסריט שהשאיר אחריו לוין ולהוסיף בשפתו את הוראות הבימוי בהתבססו על הגירסה המצולמת שבוימה בכלל על ידי ויטק טרץ'. האם לא מדובר כאן בחוסר הבנה בסיסי של מעמדו של הטקסט? הרי גם אם לוין היה שותף לעשייה הטכנית של הסרט, ואפילו היה מביים הוא את הסרט - תסריט הוא טקסט בפני עצמו, והוא קודם לכל ביצוע, בטח כשמדובר באיש של מילים כמו חנוך לוין. על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"אחד מגדולי הספרות העולמית בימינו".


* "אחרון", חנוך לוין, הקיבוץ המאוחד