פרק 12

נקישה בדלת. "פתו---ח!" חנה מרוני, בשביל העוואנטה הישראלית, ובהמשך - פרצוף של מישהו שעסוק במשהו חשוב, בטח יותר חשוב מאשר גרבוצי פלילים. רז שטרן התקלח בחדר הסמוך. האורח הלא קרוא היה מתוכנן להסתלק תוך שתי דקות. הדבר האחרון שהייתי צריך הוא אורח חטטן, או עובר אורח לא ממוקד שייכנס אליי למשרד ויראה פתאום את היהלום הלבן, המת לפי הפרסומים, שמשייף את עצמו מתחת לטוש שלי.

נכנס גבר. סתם גבר. באמת. נראה כמו כל גבר. אין טעם לאפיין אותו כי כל הגברים נראים אותו דבר ואלה שאינם עונים לאפיון, גם אינם עונים להגדרה "גבר". בסופו של דבר, השטאנץ הגברי הוא עניין צפוי וחוזר על עצמו למדי. פלא שנשים מתקשות כל כך בבחירה בין זכרים. "שולי דן?", הוא שאל. "מי מבקש?", שאלתי. "ראש המוסד". אמר הגבר.

- "כן, בסדר, ואני סטיבן סודרברג".
- "מי?".
- "לא משנה. מה אתה רוצה?". הייתי קצת לחוץ על הזמן. המים באמבטיה הפסיקו לזרום, שטרן בטח פינק את עצמו בניגוב.
- "אני צריך עזרה".
- "אולי תבוא אחר כך, אני באמצע משהו".
- "באמצע משהו? איזה משהו בדיוק, חביתוש?".
- "חביתוש? טוב, זה לא משנה. אני באמצע משהו. אתה מוכן לחזור אחר כך?".
- "יחסית לאפס מוחלט אתה אדם די עסוק. יחסית לבלש פרטי אתה גם די טמבל. אני באמת ראש המוסד".
- "בסדר, ואני ג'ורג' לוקאס. תעשה את זה קצר".
- "אני מחפש את רז שטרן".
- "מי?".
- "רז שטרן. דוגמן תל אביבי".
- "תוכל למצוא אותו בבית הקברות בקרית שאול. הוא מת לפני שבוע".
- "זה לא מה שאני שמעתי".
- "מה שמעת?".
- "שמעתי שהוא נרצח".

בשלב הזה ה-21 הנפשי שלי התחיל לגרד לי בעורף והאקדח ששלף הגבר לא סייע לעור שלי להירגע.
- "בשביל מה זה?".
- "זו מכונת אמת. ישנה, אני יודעת, אבל מאוד יעילה, מר סודרברג".
- "מי?".
- "לא משנה. עכשיו תגיד לי מי נתן לך את המידע על הרצח של רז שטרן?".
- "רז שטרן? נרצח? קראתי בעיתון שהוא התאבד".

דלת האמבטיה נפתחה. רז שטרן יצא ממנה. הוא התייצב בפתח החדר עטוף במגבת, זורח כמו שמש איסלנדית ומטומטם כמו שרק דוגמני צמרת יודעים להיות. הגבר היה מופתע מאוד לראות אותו.
- "מה זה?", הוא שאל. הוא התכוון לרז שטרן החי, חי מאוד, אבל גם לאקדח הסטאר שלי, שהחלקתי לידי וכיוונתי לראש המוסד.
- "תוריד את האקדח". הוא אמר.
- "קודם אתה". הצעתי.
- "תוריד את האקדח!", הוא צעק, ותיבל ב"חתיכת דפוק! אתה יודע מי אני?".
- "אל תצעק ותוריד את האקדח". דרכתי את הנשק. הוא היה המום ומבועת. להערכתי, הוא שקל אם לעשות במכנסיים.
- "מה הוא עושה פה? מה עושה בחיים?".
- "אנשים חיים נוהגים להופיע למקומות כשהם בחיים. ככה זה".
הגבר כיוון אליו את האקדח. אני כיוונתי את שלי לגבר. הוא אמר, "אני יורה בו בלי למצמץ. תאמין לי. אני יורה בו כמו כלב".
- "חופשי, אח שלו. לך על זה. אני מקווה שהכנת צוואה, כי בחדר הזה יירו שני אקדחים".
- "אתה סוציופט. תוריד את האקדח. אני אומר לך, אתה אדם מת".
- "תוריד את האקדח, גבר. גם אני לא צוחק. לא אכפת לי אם אתה ראש המוסד, מרטין פאקינג סקורסזה או שר החוץ הגרמני, אני תוקע בך כדור בלי למצמץ, אם אתה לא מוריד את האקדח".

הוא הוריד את האקדח. לאט.
- "עכשיו תוריד אתה". הוא אמר.
- "הצחקת אותי. רז, תיקח בבקשה את האקדח של האיש הנחמד".
רז שטרן התכופף למרגלות ראש המוסד והרים את האקדח. הוא אמר, "סורי בוס", דרך את הנשק וקלע לו כדור אחד בראש.