אבו הייפ

שלישיית Whirlwind Heat צצה לראשונה – כהרגלן של להקות ממישיגן - באוסף “Sympathetic Sounds of Detroit” (הקטע שהופיע שם, “Decal on my Sticker”, מופיע באלבום החדש בשם אחר, בגלל סיבה מטופשת במיוחד שתתבהר בהמשך), שהפיק ג'ק ווייט מהווייט סטרייפס. באופן טבעי הפיק ווייט גם את אלבום הבכורה שלהם, “Do Rabbits Wonder?”, שיצא בלייבל שלו, Third Man, כשעל המיקס אחראי דייב פרידמן, האיש שהביא לכם את הסאונד של מרקורי רב והפליימינג ליפס. ולפני שתתעצבנו מכל הסיפור כדאי שתדעו ש-Whirlwind Heat לא נשמעים כמו הווייט סטרייפס. אם לווייט סטרייפס אין בס, הרי של- Whirlwind Heat אין גיטרה, אלא קומבינציה אפקטיבית של בס-תופים-יללות, עם קישוטי מוג שבדרך כלל רק הורסים. השירים של Whirlwind Heat הם קצרים, כאוטיים ומתפרצים – חלקם מעניינים וכיפיים, אחרים סתם מייגעים ולא ממוקדים, אבל מכיוון שלכל השירים באלבום יש שמות של צבעים בחיים לא תזכרו מה זה מה.

למרות שמבקרי מוזיקה אמריקאים לבנים יוצאים מגדרם לנוכח התופעה (על הנייר יש בה כל מה שמבקר מוזיקה אמריקאי לבן צריך כדי להרגיש טוב עם עצמו), נורתרן סטייט היא תופעת לוואי מחרידה של הפופולריות חסרת הגבולות של תרבות ההיפ הופ. נורתן סטייט הן שלוש בחורות לבנות ובוגרות קולג' שהוציאו אלבום ראשון בשם “Dying in Stereo”. לכאורה, שלוש בחורות לבנות, משכילות ופמיניסטיות, שרוצות להגיד כמה דברים נגד בוש ונגד גלובליזציה, ועוד בשפת ההיפ הופ, נשמע כמו רעיון טוב - באמת הגיע הזמן לתקן את העוולות הסקסיסטיות והצרכניות והאפליה הג'נדרית, המעמדית והגזעית של עולם ההיפ הופ, לא ככה? כן, אבל לא ככה.

למרות שחברות נורתרן סטייט מגיעות מלונג איילנד - מקום שכבר הוליד לא מעט היפ הופ מהפכני ואינטליגנטי, בדמותם של פאבליק אנמי ודה לה סול - לא מהן תצא המהפכה הבאה. למרות כל הכוונות הטובות, נורתרן סטייט נשמעות כמו חבורת וייבערס מעמד-בינוני מהפרברים שמשחקות במגרש שזר להן לחלוטין, עד כדי כך שלא ברור למה הן בחרו להקים דווקא להקת היפ הופ. ולא מדובר פה בענייני צבע – אמינם נשמע כמי שההיפ הופ זורם בעורקיו, נורתן סטייט נשמעות כמי שמנת יתר של סלט בריאות העביר אותן על דעתן. הניכוס שהן עושות להיפ הופ הוא ברמה השטחית והקלישאתית ביותר. בהנחה שכדי לעשות היפ הופ מספיק להוריד כמה שירי אולד-סקול מהרשת ולשמוע את תקליטיהם המוקדמים של הביסטי בויז (נראה שזה כל מה שהן שמעו) יש משהו מאוד יהיר, שמעיד על חוסר הבנה בסיסית ואולי גם על חוסר כבוד כלפי המדיום שבו הן פועלות. למרות שיש שיטענו אחרת, אני לא מוצאת שום סיבה שבנות לבנות לא יוכלו לעשות היפ הופ טוב, אלא שהוא צריך לבוא ממקום שמודע למגבלות שלו, לחוסר האותנטיות האינהרנטית שלו, ולעשות במגבלות האלה שימוש נבון, מקורי ומושכל שיהפוך אותן ליתרון. איפה פרינסס סופרסטאר כשצריך אותה?

מהפכת הרוקנרול דור שני. מי היה מאמין שנגיע עד הלום? אולי זה הזמן להפסיק להתייחס לכל להקה חדשה תחת אותה כותרת שחוקה, אבל מה כבר אפשר לעשות כשלהקה חדשה לפתע מוטסת קדימה וזוכה לתשומת לב בזכות כמה מילים חמות של אינטרפול? ומה אפשר לעשות כשכבר ממבט ראשון (העטיפה, השם, הפוני) הכל כל כך ברור וצפוי? אלה הם הסטילס, רביעייה קנדית שעזבה את מונטריאול כדי לישון על ספות של חברים בניו יורק. אין ספק שהמהלך השתלם להם. אחרי שחיממו את היה יה יה'ז ו-Rapture , הלהקה הוחתמה וכרגע מונח על המדפים האי.פי הראשון שלה, “Rememberese”. אין בו שום דבר שלא שמענו קודם, אבל יש בו כמה דברים ששמענו מיליון פעם, אבל לא נתנגד לשמוע שוב, בורסיה אחרת (גם אם הרבה פחות טובה), כי כאלה אנחנו. נמושות. לא יודעים מתי להגיד לא.

הסטילס נשמעים כמי ששמעו בנעוריהם, הוודאי לא רחוקים, הרבה מאוד סמיתס וקיור. לפעמים הם נשמעים כמו גירסה אמריקאית (טוב, קנדית) ולא אלגנטית של התקליט הראשון של Gene. אמנם יש להם גיטרות מאוד יפות (בייחוד בקטע השני באי.פי, “Killer Bees”), אבל הפאתוס והדרמטיות האפלה שלהם נשמעים תלושים מחוץ לקונטקסט של האייטיז (בייחוד במה שאמור להיות הלהיט, “Still in Love Song”). אבל אם אתם אוהבים את רדיוהד זה בטח לא יפריע לכם. יכול להיות שהתקליט השלם שבדרך יהיה כבר פחות בוסרי מהאי.פי הזה ויותר מעניין, כי למרות הפיתויים (הגיטרות, הרגישות, התספורות) אין מנוס אלא להודות שהאי.פי הזה הוא די זבל. מה שכן, בתוך הבוסריות הזאת מסתתרים רגעים שנפשות רכות ומלנכוליות לא יוכלו לעמוד בפניהם. אבל בשביל זה יש לילדים היום Emo, לא?

Moving Units הם ממשיכי דרכם המובהקים של רדיו 4, The Rapture וה-Liars, בהיותם ממשיכי דרכם המובהקים של Gang of Four, A Certain Ratio ו-The Pop Group. למרות שהם קיימים רק שנה ומשהו ופועלים בלוס אנג'לס, הם נשמעים כמו להקת פוסט-פאנק בריטית מסוף הסבנטיז או תחילת האייטיז (חוץ מזה שברור שהם שמעו את הקיור, בייחוד ביום בו הם כתבו את “I am”). אין להם הרבה חדש לתרום לז'אנר שבו הם פועלים, אבל אין להכחיש ש"מלודרמה", הקטע הסוגר את האי.פי, הוא חתיכת להיט Punk-Funk מועדוני מקפיץ. גם שאר הקטעים באי.פי לא רעים בכלל ועושים חשק לתקליט השלם שייצא בקרוב.