כמו אחד מלהיטי כל הזמנים, "קומו קומו ילדים/ המורה בבית חולים/ היא נסעה באוטובוס/ ושברה לה את הקומו קומו ילדים", גם כאן מדובר בוואגינה שבורה, ואם לא שבורה, אזי דוויה למדי. אותו עונג ילדי שהציף אותנו בשיר הגסויות ביסודי, עדות למשחק הנצחי בין הנסתר לגלוי, בין החולה לבריא, נותר בעינו. אחרי כל השנים זה עדיין נורא מרתק ומסתורי. לפי ספרה של סוזאנה קייסן, "המצלמה שאמא נתנה לי" (כתר), הוואגינה עודה מתפקדת כמה שאולי אפשר לדבר עליו, אבל אי אפשר להבין. לא רק נקודת ה-G היא נקודה באפלה. המנגנון הנקבי כולו לוט בערפל.
כותרת הספר "המצלמה שאמא נתנה לי" היא פרפראזה על סצינה מסרט של בונואל, "וירידיאנה", כשחבורת עניים עורכת נשף בבית אחוזה ואחת מהם מתנדבת לצלם. כולם מתארגנים לצילום ומחייכים, ואז היא מרימה את חצאיתה ו"מצלמת" אותם בעזרת "המצלמה שאבא שלה קנה לה". אצל קייסן המצלמה היא ואגינה החולה במחלה שדומה שאי אפשר לאבחן או לטפל בה. הבעיה המסתורית הזו, שמתבטאת בכאב הולך ומחמיר ("היו ימים שהרגשתי כאילו מישהו שופך לתוכה אמוניה"), הולכת ומשתלטת על חייה. הכאב ואי ידיעה מה בעצם לא בסדר, משמשים כעדשת זום של הגיבורה. פרספקטיבה חדשה נגלית לה בהתבוננותה בחייה באופן כללי ובחבר שלה באופן פרטי. וכך החבר הנחשק מתגלה אמנם כנגר נאה וסקסי, אך גם כמי שמתקשה להבין למה החברה שלו לא תעשה כבר איזה ניתוח, והם יוכלו לשכב. אבל מי שמותחים את שפתיהם בחיוך מודאג מול המצלמה שלה הם בעיקר אנשי הסגל הרפואי, שמסתבר שפשוט אין להם מושג.
הרפואה המודרנית אולי מיומנת בטיפול בדלקות במעי הגס, אך הוואגינה היא פעמים רבות בחזקת לא נודע. כל עוד הכל עובד כשורה, אתן יכולות לנוח. אם לא, ייתכן ותהיו שפנות הניסוי הבאות. נכון, ישנן נשים שמוכנות להישבע בשם של הגינקולוג שלהן, אבל גם להן מומלץ לקרוא את קייסן. יותר מצמרמורת תעבור בגווכן בעת קריאת פרק נוסף באוזלת ידה של הרפואה המודרנית, כשתהרהרו בקלות בה מושיבים את הנשים על הכיסא הגינקולוגי או על שולחן המנתחים.
אנא הנמיכו ציפיות בנוגע לסקס. אמנם בלב העניין מצויה ואגינה, אבל זהו בעיקר סיפורה של אשה כאובה אחת הנודדת בין רופאים ומטפלים אלטרנטיביים בניסיון נואש להבין ולפתור את מה שכואב לה. מסע הקסם המסתורי שלה נע בין הגינקולוג האיטלקי השרמנטי, לרופא הפנימי, למומחה (הפותולוג), למרפאה ההוליסטית, וכל זאת בצירוף אבחנות פסיכואנליטיות על אישיותה ככלל. אך פתרון אין. פרק אחר פרק אנו נעים עמה מבדיקה אל בדיקה, מהשערה מלומדת אחת לאחרת. לאורך הספר מתחוורת למספרת ולנו הבשורה הכה פשוטה - אף אחד לא מבין מה ולמה כואב לה, ולמה הכאבים רק מחמירים. בסופו של דבר היא זו שעוזרת לעצמה דרך החיבור הנושן בין גוף לנפש, והתובנה הפשוטה שואגינה היא לעולם לא רק ואגינה.
לאור כל זאת אני מתקשה להבין מדוע הוצאת כתר עמלה לשווק את הספר כספר סקסי לימי הקיץ. ככל שלגיבורה כואב יותר, לזמן ארוך יותר, סקס הופך לדבר האחרון בו היא חושקת. אבל מסתבר שהאנשים הטובים בכתר נבלמו גם הם במחסום הוואגינלי וכשלו בסיווג: בעוד הם משבחים את סגולותיו הסקסיות של הספר במודעות, בדף המידע שצורף לעותק שנשלח מההוצאה מופיעה שאלת המחץ: "נשמע מגעיל? אולי קצת". מכאן נסיק שואגינה היא: א) סקסית ב) מגעילה (או נשמעת מגעיל) ג) כל התשובות נכונות.
וזהו אולי הערך המוסף האדיר של הספר. אנו, כמו אנשי כתר, נאלצים לעמוד מול המצלמה שמישירה את עדשתה אלינו ולא להשפיל מבט. אחרי כל תיאוריות המבט שהתמקדו בקורלציה בין הפאלוס למצלמה, נחמד שאפשר להפוך את הסדרים, ותוך כך לגלות שיש עדיין אנשים שמקשרים בין עיסוק בוואגינה לבין תחושת גועל. "המצלמה שאמא נתנה לי" הוא לא רומן קיץ, אלא ספר קריא וכתוב היטב השייך לז'אנר התיעודי/וידויי. למרות המוראות שבו, זה הספר שהייתן שמחות למצוא בחדר הקבלה של הגינקולוג שלכן.
ולחבר השופטים: בקטע זה הופיעה המילה ואגינה, על הטיותיה, 14 פעמים.
כל חור בלילה הוא שחור
11.8.2003 / 9:44