הגיע הזמן להתחיל משהו שלא ייגמר אף פעם

מיהו אינטלקטואל אמיתי? לא אחת נשאלתי את השאלה הזאת, בלי תשובה המניחה את הדעת. איש משכיל בצורה יוצאת דופן? הוגה חריף שאינו כבול במוסכמות? אדם מקורי שפורץ גבולות בין דיסציפלינות ויוצר דבר-מה חדש? מפגש עם נועם חומסקי, דרך ספרו "שפה ושאלות על הידע" שיצא לאחרונה בהוצאת רסלינג, מבהיר שכשנתקלים באינטלקטואל ראוי לשמו, יודעים את זה. למרות שחומסקי מתויג על פי רוב כבלשן – ובלשנות היא אכן תחום עיסוקו האקדמי המרכזי – התיאוריה שלו על אודות השפה חורגת הרבה מעבר לגבולות הבלשנות ומובילה למסקנות בתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, הפוליטיקה ורוח האדם בכלל. מעבר לכך, עשרות השנים שעברו מאז הציג לראשונה את דעותיו המהפכניות בענייני מבנה השפה, מקורה ואופן רכישתה, לא הקהו את העוקץ הביקורתי שלו כלפי הרבה מאוד מהעמדות הרווחות בתחומים שנמנו.

הספר עוסק, ברובו הגדול, בניסיון של חומסקי להסביר לאנשים מן היישוב את התיאוריה הבלשנית שלו; זו שזכתה מאוחר יותר לכינוי "התוכנית המינימליסטית" (Minimalist Program). העיקרון הבסיסי של התיאוריה, והוא העיקרון שמבדיל את הגישה של חומסקי מהגישות הביהביוריסטיות והסטרוקטורליסטיות שקדמו לה, הנו שהאדם בא לעולם עם כישורים לשוניים מולדים. במוחו של האדם, ה-mind/brain כפי שחומסקי מכנה אותו, יש אזור או איבר שתפקידו הוא שפה; ממש כפי שיש אזור שתפקידו ראייה ושלא יכול לשמש לשום יכולת אחרת. להבדיל מהגישות האחרות, לפיהן יש לאדם יכולת כללית ללמוד ומכיוון שבני האדם סביבו דוברים שפה הוא פשוט משתמש ביכולת הזו כדי ללמוד שפה, חומסקי טוען שבמוח קיימים עקרונות לשוניים מופשטים – הוא מכנה אותם "דקדוק אוניברסלי" - שמקבלים ביטוי קונקרטי בהתאם לסביבה הלשונית בה גדל האדם. הדקדוק האוניברסלי פועל כמו מערכת מתגים, שחלקה קבוע מראש וחלקה ממתין להיקבעות. העקרונות הקבועים מראש הם עקרונות מבניים השותפים לכל שפה אנושית באשר היא; למשל, שיהיו בה מילים שמתפקדות כשמות עצם, כפעלים וכשמות תואר. העקרונות שנקבעים בהתאם לשפה הם, למשל, מיקומם של שמות העצם והפעלים זה ביחס לזה במבנה המשפט (למרות שגם כאן יש עקרונות שמשותפים לשפות כולן). היכולת הלשונית הזו – וזו עוד נקודה בה חומסקי חלק על קודמיו – היא ייחודית לבני אדם. לבעלי חיים יש מערכות תקשורת שונות, אבל הן לא שפה במובן שחומסקי מתאר. נקודה חשובה נוספת – שמתקשרת גם לתפיסותיו הפוליטיות והחברתיות של חומסקי – היא שהיכולת הלשונית משותפת לכל בני האדם באשר הם. העניין הזה חשוב כי בעיניו של חומסקי, היכולת להשתמש בשפה היא בהרבה מובנים ביטוי של חירות.

בתחילת המאה ה-19 הגדיר ההוגה הגרמני וילהלם פון הומבולדט את השפה כ"שימוש אינסופי באמצעים סופיים". הומבולדט, שהתיאוריות שלו על חירות האדם מספקות לחומסקי מסגרת התייחסות, תיאר היטב גם את הגישה החומסקיאנית לשפה. אחד ההיבטים המרתקים ביותר בחקר השפה, בעיני חומסקי – ואחד מאלה שהמחקר רחוק ביותר מלהבין – הוא ההיבט היצירתי שלה; השאלה איך מצליחים בני אדם המצוידים בכמות מוגבלת של מילים לייצר ללא הרף מילים וביטויים חדשים. השאלה רלוונטית במיוחד לגבי ילדים שרק מתחילים ללמוד לדבר, אבל תקפה לגבי כל אדם שמשתמש בשפה. כדי לנסות ולהסביר איך זה עובד פיתח חומסקי את התיאוריה של "הדקדוק הגנרטיבי", הדקדוק היוצר. התיאוריה הזאת מנסה לקבוע מסגרת של כללים, שחלקם תוארו לעיל, שמאפשרים את השימוש בשפה. אבל הכללים האלה, כאמור, מצליחים לענות רק על הצד הטכני בשאלת השימוש, כלומר על השאלה איך מילים מתחברות אחת לשנייה ויוצרות משפטים בעלי משמעות. לגבי שאלת היצירתיות האינסופית, אין לחומסקי הסבר והוא טוען שמאוד סביר שגם לא יימצא הסבר כזה. מכיוון שהוא מאמין שהיכולות האינטלקטואליות של האדם הן קבועות ונתונות, הן באופן טבעי גם מוגבלות; ייתכן שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת מעבר ליכולת ההבנה שלנו. אבל האפשרות הזאת לא מבטלת לרגע את חשיבותו המכרעת של ההיבט היצירתי ביכולת הלשונית. וזו הנקודה בה חומסקי קושר בין רעיונותיו הבלשניים לעמדותיו החברתיות: כי בעיניו ייתכן קשר הדוק בין ההיבט היצירתי של השימוש בשפה לבין הצורך האנושי בפעילות יצרנית ויצירתית בשליטתו של האינדיבידואל, כלומר הצורך בחירות.

אחד הדברים שמייחדים את חומסקי הוא חוסר היכולת למקם אותו בתוך זרם מחשבתי כלשהו. במישור הפוליטי הוא שואב מרעיונותיהם של רוסו, הומבולדט, מרקס, בקונין ואחרים. אבל במישור המדעי-בלשני הוא פורץ דרך חדשה לחלוטין. מובן שהוא נשען על הוגים קודמים כדי לתאר את רעיונותיו, אבל ההישענות הזאת היא מתודולוגית בלבד. כשנשאל מהי שיטת המחקר שלו, ענה חומסקי ששיטת המחקר היחידה היא להתבונן עמוק בבעיה ולנסות למצוא לה הסבר. מכאן שסביר מאוד שהוא היה מגיע למסקנותיו על אודות הכישורים הלשוניים המולדים גם ללא המסורת המנטליסטית מאפלטון ועד דקארט. הקשר האמיתי היחידי שיש לרעיונותיו הבלשניים עם המסורת הזו היא שבאינטואיציה פילוסופית הם הטרימו חלק מהרעיונות שהוא גילה תוך מחקר אמפירי. לכן, גם כשהוא קושר בין הפוליטיקה למדע, הוא עושה זאת בצורה שלא נעשתה לפניו ובאופן שמעגן את הרעיונות החברתיים בהשערות על הטבע האנושי שנשמעות משכנעות מאוד.

חשוב לומר שחומסקי מקפיד לסייג את דבריו ב"ייתכן מאוד" או ב"סביר ש". הוא מודע לזמניותה הבלתי נמנעת של כל תיאוריה מדעית, ובוודאי לסכנות שבקישור בין מדע לפוליטיקה. אבל מעבר לכך – ואולי זה כי הוא הגיע אל הפילוסופיה בדלת האחורית, דרך הבלשנות – חומסקי לא חייב שום דבר לאף אחד. הוא מהדוברים הבולטים של השמאל בעולם, אבל למרות הערכתו למרקס הוא פוסל כמעט לחלוטין את מסורת המחשבה המרקסיסטית במערב מלנין ועד ימינו. בעיניו הגישה לפיה הסביבה יוצרת את האדם (או, במרקסיסטית, ההוויה יוצרת את התודעה) היוותה מכשול רציני בחקר השפה והיא גם מתעלמת מאלמנטים מרכזיים במהות הביולוגית של האדם. ברוחו של רוסו הוא מאמין בחירותו המוחלטת של האדם, אבל הוא אולי המבקר ה