מאחורי מאור כהן כבר 13 שנים של אלבומי כיף, שברובם הוא בעיקר נהנה לעשות חיים עם עצמו ולהתרכז במה שהוא אוהב כרגע. אני לא יודע כמה זה מוכר, ונראה לי שזה לא, אבל כולי מלא הערכה לאיש שנשאר כל כך הרבה שנים עקבי לאוסול הפנאן הפרטי שלו. מצד שני, ישנן כל הטענות המסורתיות של אלה שלא מבינים איך הוא לא לקח את כל הדרייב של "ילד הפלא של הרוק הישראלי" שמשחו עליו, והפך להיות משהו באמת ענק; אלה שמפזרים קובלנות על חוסר הרצינות שלו, חוסר היכולת שלו להוציא או לבטא או לזקק מעצמו רגש אמיתי לתוך השירים (הסינדרום הסנדרסוני) ועל כך שמאז ומתמיד נדמה שהוא עסוק בלברוח ולהתחפר, ושתזמון הבריחה צפוי - ברגע שהצליחו להדביק לו תווית כלשהי על התחת.
מצד שלישי זה גם די ברור איך האיש נכנס לכל הלופ הזה, עם כל הדיבורים הרכושניים האלה מאחורה, ועם אלמנט ההתרסה הבלתי ניתן להכחשה שטבוע באישיות שלו. וחוץ מזה, אולי טוב שזה ככה לנצח. ידוע שאלבומים שבהם אמנים הופכים בוגרים ורגישים הם החלקים הכי פחות מעניינים בקריירות של הרוקנרול - מה גם שלמאור היה כאילו אלבום כזה, שיצא ב-1999, רק שהוא לא בדיוק היה כזה. הדוגמה המהירה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כרגע, בנוגע ליוצר מופרע שלמד לרסן את עצמו במטרה להוציא אלבומי מופת, מתמרכזת באחד בשם בק הנסון.
ובכן, הדוגמה לא היתה מקרית. מאור כהן הוא לא בק, והוא כנראה לעולם לא יהיה (מצד שני, בק גם לא יהיה מאור). זה נכון ששניהם כשרוניים ולפעמים עם שיער ארוך, אבל כאן, או בעצם שם, זה די נגמר. כשבק מחליט לעשות עם עצמו כיף באולפן, יוצאים אלבומים מטורפים שנהנים עליהם כמה מיליונים טובים שקנו אותם. כשבק מחליט לעשות אלבום רציני, הוא מייצר שירים דוקרים ועוצמתיים והפקות הכי מעניינות. כשמאור מחליט לעשות עם עצמו כיף באולפן, יוצאים אלבומים מטורפים ו-200 איש קונים אותם. מאור לא מחליט לעשות אלבומים רציניים.
בדיסק החדש של ההרכב החדש שלו, הבליינים, יחד עם אורן לוטנברג, שניגן איתו עוד בסיבוב הפתיחה של זקני צפת, הולכים על פופ-רוק עלק-גליצי ועם אורייטציה דאנסית משהו, עם מחוות לכל מיני אלמנטים רובוטיים, שהכרחיים אם כבר נכנסים לקטע. למה להיכנס בכלל לקטע? קשה לומר. זה המצב רוח ועם זה הולכים.
מה יש פה? שירים חסרי משמעות ממשית, שירים נהדרים, פופיות מהוקצעת ובוהקת, הפקה מוזיקלית שנשמעת מדהים, שירים תמוהים והנאה עצמית בלתי מנומקת. לוטנברג תפר סאונד מדויק ומרשים מאוד, ובצירוף העובדה שיש בו כמה שירים טובים למדי, וגם כמה שירים להיטיים למדי שמאור יכול לכתוב בכמה דקות ("השוביניסט", "גולה גולה" ושוס המזרח-דחקה שעוד תשמעו עליו, שעונה לשם "הכל יכול"), הדיסק הזה של הבליינים מסתמן כאחלה של דבר.
נדמה גם כאילו הגישה היא קצת יותר רצינית, בייחוד אם משווים לאלקטרוניות הקולאז'-טראשית שהופגנה ב"צעצועים מבית הספר הישן" של צמד ראות, אלבום החינגה של כהן ורע מוכיח מ-2000, שהיה מופת להתחרעות אולפנית, ובכלל דיסק די מדהים. למעשה, התוצאה ב"שירים של מלחמות", האלבום הראשון (ויש להניח שהיחיד) של הבליינים, מתגלה גם היא, לאחר כמה האזנות, כהשתעשעות עצמית באולפן ותו לא. זה רק נשמע כאילו יותר רציני - אבל למעשה העניין הוא בכך שהסאונד הזה פשוט נגיש לרדיו ולמרחב. גם הוא בסופו של דבר מתמצה ברצון לעשות סבבה.
ואם בסופו של דבר הכל מותך לאלבום פנאן-מאור טיפוסי, ואם בסופו של יוק זה מתמצה ברצון לעשות סבבה, אז בסופו של דבר זה קצת מפחיד אותי לשאול בעצם על מה המאמץ. כי עבור מי, בעצם, לוטנברג וכהן טורחים ללבוש את החליפות הלבנות האלה? והאם כל ההשקעה הזו לא נראית להם חד צדדית בצורה צפויה וידועה מראש? ואיך הם מצפים מהקהל שלהם להתנהג מול האלבום הזה? האם הם רוצים למכור בטירוף או שזה פחות חשוב להם? אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לכל זה עכשיו.
ללא רציניים בלבד: האלבום של הבליינים יעשה לכם כיף חסר משמעות
12.8.2003 / 10:13