מסיבת בנות

"מסיבת קיץ נשית" היא אחת ההגדרות שנתנה אלן גינתון לתערוכה שאצרה במוזיאון תל אביב, ולמרבה השמחה, במסיבת קיץ נשית אכן מדובר. כשחושבים על תערוכה של שלושים נשים, הנושאת את השם "אפליה מתקנת", קשה שלא לחשוש לרגע. אקט מהסוג הזה עלול לעורר רגשות מיזוגניים אפילו בקרב חברות כביסה שחורה; להביא אל המוזיאון עומס של דידקטיות טרחנית מלווה בשפיריצים של ורוד צעקני, אדום דם ופאתוס.

אבל "אפליה מתקנת" רחוקה מרחק שנות אור מהדימוי הזה. אחת הדרכים המוצלחות להתחמקות מהפתטי בכל אקט פמיניסטי היא שימוש בהומור – ויעידו על כך הגורילה גירלז (קבוצה אמריקאית רדיקלית שפועלת עד היום), שבשנות השמונים הצליחו להכניס אמניות למוזיאונים של ניו יורק בעזרת פוסטרים של מודל עירום נשי עם מסכה של גורילה. כאן מדובר בהומור דק יותר, מעודן, אמנותי. הקריצה מתחילה בטקסט הנלווה שתלוי בכניסה לחלל, מודפס על דפים ורודים, מופנה בלשונו לצופות ולא צופים וכתוב בטון קליל (הכל יחסי, כמובן, לכובד הראש שמאפיין בדרך כלל טקסטים ישראליים על אמנות). הטקסט מבהיר, למי שלא הבין עדיין, שהשם "אפליה מתקנת" ניתן גם כסוג של בדיחה.

בתוך המוזיאון אפשר למצוא עכשיו בחורה שמסתובבת על חוף הים עם חולצה של צה"ל, כוס בחוץ ונעליים צבאיות. היא מדברת בפלאפון בטון של מצביא, ובסוף גם משתינה בעמידה (עבודת וידאו של רותי סלע). במרחק מה ממנה תלוי דיוקן של וירג'יניה וולף, שתחתיו כתוב "וירג'יניה וולף, סופרת אנגליה מרתקת ומיוחדת במינה" ועל ידו עיגול (עבודה של דגנית ברסט הנושאת את השם "העיגול ליד וירג'יניה וולף"). בין דגנית ברסט הוותיקה והמוכרת לרותי סלע הצעירה והפוחזת אפשר למצוא עוד הרבה עבודות של הרבה אמניות, מצחיקות יותר או פחות, שהמשותף לכולן אינו ההומור וגם לא העיסוק בפן זה או אחר של נשיות - המשותף לכולן הוא פשוט העובדה שהן עבודות טובות.

אם עוד נותר בעולם משהו שאפשר לקרוא לו איכות (ונראה שיש דבר כזה), הוא ולא אחר משמש כחוט המקשר היחידי בין הציורים, הצילומים, הפסלים והמיצבים שבתערוכה. וככאלה הם גם מוצגים - כל עבודה מקבלת את החלל ואת המקום הדרושים לה, בלי קשר לפוליטיקה ולענייני כבוד, בין אם מדובר בציורים של מיכל נאמן ובין אם מדובר בפסל אי.טי של אמניות צעירות כמו מאיה זק ורעיה ברוקנטל. כל זה מאפשר לצופה לחוות כל יצירה בפני עצמה, בנינוחות, בלי עומס ועודף שמאפיין לרוב תערוכות נושא, ודאי כשמדובר בנושא שמכליל 51 אחוז מאמני כדור הארץ.
מצד אחד, מדובר בתערוכה שמציגה מיטב מאמני ישראל, את מיטב העבודות המוצלחות והמרגשות שנעשו כאן בשנים האחרונות - לא משנה אם מדובר בנשים, גברים או עכברים. מצד שני, אין ספק - מדובר בנשים, רק נשים, וזה בדיוק מה שמשנה. "אפליה מתקנת" מוכיחה שאפילו לא למען אפליה מתקנת, לא למען מחאה ולא למען חשיפה של עוולות חברתיים - טוב, שווה, ואפילו כיף שיש תערוכות קבוצתיות של נשים.