שוב אבק הדרך
תקציר הפרקים הקודמים: לאחר כמה חודשים בכלא באשמת סרבנות כיבוש, הוחלט להביא אותנו לבית דין, ולפתוח נגדנו במשפט. עד תום המשפט הטילו אותי, את נעם ואת אדם (שלושה מתוך חמישה) למפקדת הבקו"ם, בסיס בתל השומר. אדם יצא לעבור ניתוח ויחזור למעצר רק בשבוע הבא, ובינתיים הועברנו אני ונעם לנגב. בילינו שם מספר ימים בהתחמקות מחיילים תוקפניים ומקצינים שהתעקשו שנעמיס פגזים על טנקים, ואז שבנו. המשפט שלנו בסדר, תודה ששאלתם, הוא רק מתקדם מאוד לאט. מאוד. אמנם כבר העדנו כולנו את העדויות שלנו, אבל נותרו עוד כמה שלבים: החקירות הנגדיות, העדויות של עדי ההגנה, הסיכומים, פסק הדין, הטיעונים לעונש וגזר הדין. כנראה שיעברו עוד כמה חודשים עד שיסתיים המשפט, ובינתיים אנחנו נשארים במעצר פתוח.
עכשיו, אחרי שאני ונעם חזרנו מההרפתקה המדברית שלנו, היינו בטוחים שזהו זה, שתמו ימינו כתיירים-מתניידים ברחבי הארץ, ושהמשך המעצר יתבצע במפקדת הבקו"ם. אבל לקצין האחראי עלינו, הסגן של מפקדת הבקו"ם, היו תוכניות אחרות. עם בוקר קרא לנו למשרדו והודיע לנו חגיגית וסופית, ששוב עוברים בסיס, והפעם בנפרד זה מזה. נעם נשלח דרומה, לבסיס אחר, ואני דווקא עולה צפונה, לחוות השומר שלפאתי הר התבור.
שוב אני והנהג התורן של מפקדת הבקו"ם מטולטלים בכבישים, ירוק וירוק יותר. בסוף הגענו. הנה חוות השומר: בסיס טירונות והשלמת השכלה של נערי מקא"מ (שהיו פעם נערי רפול), בחורים שבאים בעיקר מאוכלוסיות "חלשות". יש כאן היסטוריה מן הסוג המרטיט סבים וסבתות באוויר: פעם היתה כאן סג'רה, ההתיישבות השיתופית הראשונה בארץ שסללה את הדרך לקיבוצים הראשונים, ובפעם אחרת היה כאן בן-גוריון, עבד פה כמה ימים, הצטלם עם טוריה והחליט להמיר את עבודת הכפיים בעסקנו פוליטית. ברוך בואך למעצר החדש שלך, אני מברך את עצמי, בהיעדר אדם אחר לדבר איתו.
אני שוקע בעצבות נוגה (מה אעשה בלי נעם? מה נעם יעשה בלעדי?) אך היא לא מאריכה, כי החיילים בבסיס רואים אותי ומתעקשים לפתח שיחות - מסתבר שכאן פרצוף חדש הוא חדשות. כששואלים אותי מה אני עושה כאן אני עונה, ובמהירות פושטת השמועה בבסיס, ולחשושים מלווים אותי בשבילים, מופרים מדי פעם בשאלה ישירה: "זה אתה הסרבן?". רבים מסגל הבסיס (החיילים שעוסקים בכל הסובב את הטירונות של המקא"מניקים) הם בני גרעינים מהנוער העובד וממחנות העולים, וכעבור זמן לא רב אני מוצא את עצמי עוסק בניימדרופינג עם כמה מהם ("מכירים את שמוליק הקומונר?"). חוץ מזה, בואו לא נכחיש, העובדה שבחרו להתגייס לצבא כיבוש לא הופכת רבות מבנות גילי למצודדות פחות, ומוסיפה לרצוני לשבור את קרח הניכור. שלום לך, חוות השומר, נראה לי שנבלה עכשיו כמה חודשים ביחד, תשתדלי להיות עדינה איתי, אני לא רוצה לגמור כמו הקיבוצים ובטח לא כמו בן-גוריון.
גדר טובה
חוק יסוד במעצר פתוח: השבוע הראשון במקום חדש מוקדש להסברים על סרבנות ולדיונים על הכיבוש. בברזייה, בחדר האוכל, בחדר, קבוצות קבוצות הם מתגודדים סביבי ואז מתנפלים עלי, רעבים לשמוע למה אני מסרב, מה בדיוק רע בכיבוש. זמן טוב להרביץ את הרצאת גדר ההפרדה שלי.
אחרי כמה דקות של שיחת רקע, מגיעים לדבר תכלס, פוליטיקה. וכשהם אומרים "לא אכפת לי שהערבים יסבלו, לכן לא אכפת לי להמשיך לשלוט עליהם", או "אני לא סומך עליהם, אם נצא מהשטחים, הפיגועים לא יפסיקו" זה שם אותם בסקטור הנכון (מרכז וימינה) כדי להתחיל להרצות. אני לופת ולא עוזב עד שהם משוכנעים. מסביר למה מבחינת האינטרס הצר שלהם, צריך לצאת מהשטחים. מדגים שהדרך הכי טובה להתגונן מפיגועים היא הפרדה. שמרי צמרת, מטיף לעת מצוא: "כרגע אין לנו גבול, כרגע זו מדינה אחת שיש בה חמישה וחצי מיליון יהודים וארבעה וחצי מיליון ערבים. ברור לכל אחד שהיינו מגנים על תל אביב וחיפה טוב יותר, ושפחות חיילים היו מתים, אם היה גבול שאפשר היה למנוע מאנשים לעבור אותו, אם הצבא היה מרוכז בהגנה על הגבול הזה. אך היום הצבא עסוק בדברים אחרים - בשמירה על מאות גדרות נפרדות שמקיפות את מאות ההתנחלויות השונות, בשמירה במחסומים בדרכי העפר הפלסטיניות, בסיורים ובשליטה בערי הפלסטינים ובהתחפרות בקבר יוסף ובחברון. היום אין גבול, לכן כל מי שרוצה יכול להיכנס ולצאת, ובכלל זה המחבלים. לכן גם בתור אנשים שלא אכפת להם בכלל מהערבים, אתם צריכים לתמוך בקביעת גבול ברור, בנסיגה מהשטחים" - אני קובע בסיום החלק הראשון של הנאום.
אם מתעקשים להתווכח עם הטיעונים הבטחוניסטיים שלי אני נותן שתי דוגמאות: עזה ולבנון. אני מסביר ש"עזה היא עיר צפופה עם מיליון וכמה מאות אלפי פלסטינים שחיים בתנאים נוראיים", ואז שואל את בני שיחי אם הם יודעים כמה פיגועים הצליחו לצאת מעזה בשלוש השנים האחרונות. כשהם עונים שלא (ולפעמים מוסיפים הערה עוקצנית ש"כנראה שיש דברים שרק אוהבי ערבים יודעים") אני עונה את התשובה המפתיעה: "אפס". "יודעים למה?", אני שואל, שוב נענה בשתיקה וממשיך לדקלם, "פשוט מאוד בעזה יש גדר הפרדה והיא מוכיחה את יעילותה שם כבר שלוש שנים".
"הדוגמא השניה היא לבנון", אני ממשיך, "לפני היציאה מלבנון כולם אמרו מה שאומרים היום לגבי יציאה מהשטחים. אמרו שכשנצא החיזבאללה יצליח להמשיך לעשות פיגועים, שהקטיושות יגיעו עד לבתי הזיקוק, שימשיכו להרוג אותנו. והנה, עברו שלוש שנים, וככל הידוע לי, למעט חטיפת שלושת החיילים והפיגוע בכביש כברי שלומי, שקרו בשנה הראשונה אחרי היציאה, ולמעט מטחי הנ"מ שנורים בכל פעם שמטוסי חיל האוויר חודרים לשמי לבנון, יש כבר שלוש שנים שקט. 70 הרוגים בשנה במשך 18 שנים הוחלפו באפס הרוגים בשנתיים האחרונות". הנה.
בינתיים כל חייל שקיבל את הרצאת גדר ההפרדה, ושאינו אחד מאלה שסבורים שמערת המכפלה שווה את חייהם של חבריו וחבריי, השתכנע. המג"בניק בכלא, האפסנאי ששותף לחדרי בחוות השומר, קצינת הת"ש שפגשתי ברכבת. אילו רק יכולתי לעבור מצביע ליכוד אחר מצביע ליכוד, ולגרום להם שישמעו אותה, השמים היו הגבול. חלק מהאנשים סבורים שדיונים כאלה מיותרים, אבל אני מנהל אותם בלהט מיסיונרי ממש, כי אני יודע שבאמת מדובר כאן במאבק קדוש. זה מאבק על חייהם של קורבנות העתיד במלחמה מיותרת.
גדר רעה
אבל פתאום: שוד ושבר. כשהתחילו לבנות את הגדר, במקום לשמוח ולצהול, כמו שהם אמורים, חברי לדרך דווקא התנגדו! כל חוגי השמאל שסביבי התאגדו להילחם בה: הפגנות, עצומות, פעולות ישירות. אפילו "בצלם", אלילינו שמשכבר, הוציאו נייר עמדה הקורא להפסקת הבנייה. באתר של "אינדימדיה", קבוצת התקשורת העצמאית, מספרים סיפורים על כפרים המנותקים מאדמותיהם, על ערים שהופכות לכלא, על קנטונים דרום אפריקאיים. אסור יותר להגיד גדר: מעכשיו זו חומה. המהדרין יגידו "חומת אפרטהייד".
השינוי הזה טפח באפי, מותיר אותי חסר ישע ומבולבל. אני כבר זקן מדי לכל הזיגזגים האלה. מה אני אמור לעשות עם הרצאת ההפרדה שלי? לשנות אותה? הרי סוס מנצח לא מנתחים, זה ידוע. הכי גרוע, במעצר אין לי שום כלים לגבש דעה עצמאית. כל המידע שיש לי על הגדר הנבנית בא מהעיתון, ומה שכותבים שם רחוק מאוד מלשקף את התמונה ה"אמיתית". אם אני רוצה באמת להחליט באשר לגדר ההפרדה, הבנתי, אני צריך להגיע לשם בעצמי, לגמוע את התוואי שלה ברגליי, לשמוע באוזניי את סיפורי החיים לצידה. ואם היא באמת גרועה כל כך, אני חייב למצוא דרך להסביר למה היא גרועה גם ליהודים, בניגוד לגדר שתעבור על הקו הירוק. בשבוע הבא יש לנו חופשה מהמעצר, אז אני מבטיח: המשך יבוא. זה לא בשבילי, זה בשביל עתידי כמרצה.
שני קצוות פרומים
סגירת קצוות קלה, רגע לפני הסוף: א. הילל גורל הילל, הסרבן שנכנס איתי באותו שבוע לכלא ושישב איתי ועם רני בכלא 6, הילל מהאגף, הילל משביתת הרעב, הילל המשורר, השתחרר לפני חודש וקצת מהצבא. הצבא העלה אותו לוועדת אי-התאמה, והשתמש בחוות דעת פסיכולוגית ובאיזה סיבוך שהיה לו פעם עם הרשויות, כדי לשחרר את הילל כאילו בלי קשר לסרבנות, במין פרצה שניתקה אותו מהמדיניות שמפעילים כלפי שאר הסרבנים. הילל קיבל את מה שרצה: לצאת כבר מאגף הבידוד. הוא עובד כרגע במוסד שמטפל באוטיסטים, חוסך כסף לטיול. כלא 4 והאופן שבו מתייחסים בארץ לסרבני מצפון ייראו כמו חלום רחוק מאירופה, כנראה. ב. תימן כן. אין ספק. התנצלות. תימן, בניגוד למה שכתבתי כאן לפני כמה שבועות, לא נמצאת באפריקה בכלל בכלל. כל ים סוף מפריד בין חדידה לבין מסוע (תפתחו אטלס, בורים). הלוואי שיכולתי להאשים את הצבא, את הכיבוש או את המרצע שיצא מהשק, אבל אין כאן אף אחד חוץ ממני ומחבורה של תימנים לא סלחנים.
