ובכן, מהו שאבד?

לא מזמן ראו אור בעברית קובץ מכתבי קפקא לאהובתו פליצה ו"המשפט האחר", חיבור שהקדיש אליאס קנטי להתכתבות. מבקרי הספרות של העיתונים הגדולים לא היססו לרגע, קפצו על ההזדמנות והציעו למכלול יצירתו של קפקא פרשנויות שונות, שנעו מהבהרת יחסיו עם נשים בסיוע פילוסופיה צרפתית בת ימינו, דרך ניתוח פסיכואנליטי מדוקדק של דמותו, עד לקביעה המרנינה שגם סופר "ענק" יכול להיות "נודניק". באופן שיכול להיראות מוזר, אך מאשר בסה"כ את המסר של קפקא עצמו, לא נתן איש מהם את דעתו על המשמעות ההיסטורית, האוניברסלית, החשובה והבולטת ביותר של אותו "משפט" בו עסק קפקא כל חייו. זו גם כנראה הסיבה לכך שאף אחד מהמבקרים המלומדים לא התייחס ברצינות הראויה לפרדוקס הקיים בפרסום מכתבי הסופר, חשיפה המהווה דוגמא מצוינת לכל מה שקפקא סלד ופחד ממנו כל כך בחברה האנושית, שלא הבינה ועדיין אינה מבינה אותו.

הניסיון להסביר לעצמנו סיפורים, השתלשלויות היסטוריות, או אפילו אירועים מחיינו הפרטיים, לא חייב להביא לפנייה לפרשנויות מלומדות. שיטה שיעילותה בדוקה היא לחפש הסברים במקומות המרוחקים לכאורה מהעניין שמטריד אותנו ברגע זה: ספרים אחרים, יצירות אמנות גדולות, או חיי אנשים ממקומות ומזמנים שונים. לעתים קרובות נגלה שאלה מסוגלים לספק לספר שבקריאתו אנו עוסקים הסבר טוב מזה שייתנו לו פרופסורים לספרות, להאיר את ההיסטוריה באור בהיר מזה שיפיקו המחקרים המפורטים ביותר ולהעניק לחיינו משמעויות עמוקות מאלה שיגלה לנו עליהם כל פסיכולוג.

ציור מפורסם של פיטר ברויגל מתאר את האפיזודה המיתולוגית של "נפילת איקרוס". למי שלא מכיר, הרי הסיפור בקצרה: מצוידים בכנפיים מלאכותיות, ממריאים איקרוס ואביו מן האי כרתים, בו נכלאו ע"י שליטו. כוונתו של הפסל, הארכיטקט והממציא המופלא דדלוס, היתה לנחות בשלום יחד עם בנו במרחק מה משם, אלא שבמהלך הטיסה, שיכור מהעוצמה הטכנולוגית שהוקנתה לו, סוטה איקרוס - פרוטוטיפ של האדם המודרני - מן הדרך, מתרומם לגבהים שאינו ראוי להם, ומתעופף לכוון הליוס, השמש, שלא סולח על הרהב, שורף את כנפי הנער וחורץ את דינו למוות בהתרסקות. ובחזרה לציור: טרגדיה אנושית? איפה בדיוק? מי שיתבונן בתשומת לב, יבחין שפרט לאיכר החורש את האדמה, לדייג ולרועה הצאן (שלושה ארכיטיפים המייצגים את כל סוגי האדם הקיימים) הממשיכים בעבודתם כאילו כלום, בנקודה קטנה וזניחה בצד הסצינה ההרמונית, נראות כמה נוצות מתעופפות וגוף הצולל לו אל מי הים בלי שאיש מן הנוכחים ישים לב לכך.

ברויגל מדבר אלינו. הוא מדבר עלינו. הפלמי בן המאה השש-עשרה חושף לעינינו את האמת שמאחרי אירועים כמו הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק, מסביר לנו את הסיבה האמיתית לתקלות החוזרות ונשנות בניסויי סוכנות החלל האמריקאית, מתריס משהו שלא כל כך נעים לשמוע אודות גיבורים מקומיים כמו אילן רמון ומגחך בעצב על גורלו של מטוס הקונקורד. אבל יותר מכל, מצייר ברויגל, צבע על גבי בד, את העובדה שאיש מאתנו אינו מבחין בהתרסקותו של האדם.

המחאה נגד המדע החוטא שפיתחה וממשיכה האנושות לפתח נשמעה, כפי שברויגל יודע היטב, אינספור פעמים לפניו, ותמשיך להישמע גם בעתיד, בלי תוצאות ניכרות לעין. למרות זאת, זועק אלינו הצייר בניסיון שנועד מראש לכישלון: "שימו לב, אנחנו לא שמים לב למה שקורה לנו!". הצרה היא שהוא צודק: אליו ואל אחרים שחזרו וטענו את אותה טענה, הקשיבו בודדים בעבר ומעטים עוד יותר עושים זאת כיום. מה שלא מוריד מחשיבות הזעקה, המזכירה לנו את העיקר: כמו איקרוס, כולנו עומדים למשפט.

הרבה מילים נשפכו על קפקא, מעטות הצליחו לגעת בנושא המרכזי של יצירתו. חטאו של יוזף ק', גיבור "המשפט", אינו ברור. מה שמייחד אותו כאדם והופך את קפקא לסופר חשוב היא העובדה שבניגוד לנו, קוראיו, הוא לפחות יודע שהוא נשפט. מה שקפקא מנסה לומר לנו הוא זה: "התעוררו, עשו משהו בטרם יוטל גזר הדין!". וכמו ברויגל, יודע גם הוא שאיש לא יאמין לו וצופה את ההשפלה שתיווצר בעקבות זאת, שאינה שלו בלבד ושהיתה צריכה להביך ולהטריד כל אחד מאיתנו, בזיון שיישאר על פני האדמה כאנדרטה לאדם לאחר שזה יימחק ממנה. "כמו כלב", ממלמל ק' עם הוצאתו להורג, "כאילו ביקש לומר כי הבושה תשרוד אחריו", מסבירות מלותיו האחרונות של הרומן.

אטימותו של האדם לאסון הקורה לו העסיקה מאז ומתמיד רבים וטובים, שנבחרו לזעוק בתורם את אותה זעקה חסרת טעם - איש ממילא לא מקשיב - אבל לא חסרת מובן. לעתים, היתה להתרסה נגד כהות החושים האנושית הצלחה מסוימת ויחידי סגולה הבינו את הדברים ושינו את מנהגם. המאפיין העיקרי של תקופתנו היא התעלמותה הבלתי מתפשרת מתוכן הצעקה ומזהות הצועקים. למרות ההוכחות האמפיריות למצבנו העגום (התפוררות התרבות, היעלמות האמנות, התמוטטות החינוך וההשכלה, הגחכתם האולטימטיבית של פוליטיקה ופוליטיקאים, חסרונה המשווע של מנהיגות רוחנית ועוד, וכו', וגו', ולא גומר), אין איש מאיתנו מוכן להודות בו. מעודדים האחד מאיוולתו של האחר, כולנו מעדיפים להמשיך ו"להתקדם" בעיניים עצומות... לאן בדיוק?

מתי החלה השכחה האנושית של כל מה שחשוב אי אפשר לקבוע, וייתכן שראשיתה בשחר ההיסטוריה. מה שוודאי הוא שבנקודה מסוימת במפנה המאות התשע עשרה והעשרים, משהו מהותי השתנה. קפקא הוא עד מרכזי לאותו שינוי ולפתיחת עידן החירשות המוחלטת של האדם.

בניסיון יפהפה להסביר את הקושי העומד בפני מי שמנסה להבין את מאפייניה האמיתיים של התקופה בה אנו חיים – ללא עוררין: העלובה ביותר בתולדות האנושות - כתב פעם סופר אחר (שיצר בעצמו קשר עם קפקא ושקנטי העריץ כל חייו) את המילים הבאות: "ובכן, מהו שאבד [לנו]? דבר מה שאין לו שיעור ומידה. איזה אות. איזו אשליה. כמו מגנט שהרפה משבבי הברזל והם חוזרים לערבוביה. כמו חוטים שנשרו מתוך פקעת. כמו רכבת שהחיבורים בין קרונותיה נתרופפו. כמו תזמורת שהתחילה מזייפת. בעצם, לא יכולת להביא כראייה שום פרט שקיומו לא היה אפשרי גם קודם לכן, אבל כל הזיקות הוסטו במקצת. מושגים שעד אז היה