אתמול במשחק החיים

דווקא ביום חגיגי שכזה, מן הראוי להיזכר תחילה באלה שאינם איתנו עוד. שבעה כסאות ריקים באולם תיאטרון הכוכב, שבעה פרחים שנקטפו בטרם עת - סוניה, גנגנה, תומר, הזוג ליכטר, הדוד איציק והעובר של ענבר – ללמדנו כי עברנו כברת דרך ארוכה מאז נמלטה תמר פוטרמן מן המוסד הסגור. אבל דומם מכולם כסאה הריק של אשת יחסי הציבור, הגברת הראשונה של תיאטרון הכוכב, מי שאחראית לאחת הסצינות המרגשות והמצמררות ביותר בתולדות הדרמה הטלוויזיונית. אם לא הזלתם דמעה למראה קריסתה האכזרית של נירה, באיפור מרוח וכבוד רמוס – אין לכם לב. ודאי לא לב יהודי. ואם כבר הקפידו כל כך על עקרון ה"צדיק וטוב לו, רשע ורע לו", מדוע זה זכה ארז חסון להיענש בחיי נצח עם המפלצת המאומצת? איך קרה שהילדה האיומה הזאת לא נחנקה מהעוגיות שהוגשו לה בביתה החדש? הכיצד לא הוזמן רב-גונדר כצנלסון לפרמיירה? וחמור מכל - איך קרה שבמקום לצ'פר את הקאסט בשורות קוק מאחורי הקלעים, בזבזה רותם את הירושה השמנה על סבא שאול? אבל לא עת לחשבונות היום. אין זה הזמן המתאים ללעוג לתחתוניו של ירון שחורי. אפילו אפי נראה היום מושך מתמיד. ביום כזה - כשיורד המסך על מחצית השנה היפה בחיינו, כמו גם על הפרק ההטרוסקסואלי בחייה של שירן חסון - לא נותר אלא להודות כי לא מעט למדנו מהברגרים על עובדות החיים. למדנו כי אין כל צורך לדווח למשטרה על הטרדה מינית; למדנו שהתאבדות היא פתרון אפקטיבי לפתרון משברים; למדנו כי רצוי להחליף מדי יום את השמן לטיגון הצ'יפס. ואגב, יכול היה להיות נחמד אם התסריטאית, במקום להשחית זמנה על הופעת אורח היצ'קוקיאנית בתפקיד גרופית של מרקוציו, היתה מוצאת פתרון יצירתי גם לפרשיית הסמים, שנותרה פתוחה כמו סיפור היכרותן של נירה'לה ובתיה. לוויליאם שייקספיר אני מאחלת שיחגוג על התמלוגים, ולליה וירון לא נותר לי אלא לאחל שילבשו גם בחתונתם את בגדי ההצגה. לא נראה לי שיש עונש הולם יותר לזוג הזה, שצריך לשלם בריבית דריבית על כל דקת מסך שגזל מריקי וקובי. אם להיות כנה, אני הרבה פחות מוטרדת מנקמתו של אלפסי מאשר מהשאלה מה יעשו טרומן ו-DaNk בכל הזמן הפנוי שיעמוד לרשותם ממחר. לא קל יהיה להמשיך מכאן הלאה. מצד שני, כמו שאמר לי פעם חכם סיני זקן: החיים הם כמו אופניים - אם קל לך מדי, סימן שאתה בירידה.