פרק 13

"מה עשית, אידיוט?", נבחתי על רז שטרן. רועד ומבולבל הוא הביט בגופתו של ראש המוסד. רועד ומבולבל, אבל לא מלא חרטה. "זה הגיע לו. זה הגיע לו לבנזונה. הוא הגיע לכאן כדי להרוג אותי. ככה זה בעולם החיסולים: אם הפודלים לא מצליחים ללכוד את החתול, שולחים את הרוטוויילר". הרוטוויילר היה ברנש שמנמן ונמוך, שנראה יותר כמו קפטן סטובינג מאשר ג'ורג' טננט. סילון הדם שפרץ מרקתו הקריש והתקשה וצבע את צידי פניו בגוון אדום-שחור. הוא נראה כמו ליהוק לא ראוי, בסרט סטודנטים, והדם שנמרח על פניו דמה יותר לקטשופ היינץ מאשר לדבר האמיתי, להוציא העובדה הריאליסטית הנוקשה, שאמנם היה מדובר בדבר עצמו. כלומר במוות.

- "אתה מבין כמה עמוק דחפת אותנו לתוך החרא עכשיו?", ייללתי. הייתי קרוב לאיבוד עשתונות. למה למרוח? למה להעמיד פנים? איבדתי את עשתונותיי.
- "שום חרא. אל תדאג, שולי. אני אטפל בהכל?".
- "אתה? חתיכת בור בלי תחתית של טמטום? אתה תדאג להכל? עוד רבע שעה כל הקהילה הבטחונית של ישראל תחפור לנו בתוך הרקטום, ואתה 'תדאג להכל'?".
- "אף אחד לא יודע שהוא בא לפה. תירגע, בנאדם. אתה מלחיץ אותי".
- "חולירע! אני אזיין אותך. שנינו מתים עכשיו. היה לך סיכוי לצאת מזה נקי...".
- "שולי! תירגע! אני אומר לך, תירגע! אנחנו חייבים להיפטר מהגופה".
- "להיפטר מהגופה, חתיכת דרעק? את מי אתה חושבת שהוצאת פה להורג? איזה הומלס מטונף? חביבי, הרגת את ראש המוסד. אתה יכול לאייד את הגופה שלו, אבל שום דבר שתעשה לא ימנע מהחבר'ה הטובים לתקוע אותנו בחזרה".
- "שולי! תקשיב לי! תקשיב לי". האפס הרים את האקדח וכיוון אליי. "אני צריך לירות בך כדי שתקשיב לי? יש לי תוכנית".
- "שפוך".
- "אנחנו מעיפים את הגופה הזאת מכאן. אם אני יודע איך עובדים בנתניה, ואני יודע איך עובדים שם, אז אין סיכוי שמישהו יודע שהוא בא לכאן. אני שם את החיים שלי על זה שהוא החליט לחלטר ולבוא לנסות לתקוע אותנו בעצמו. הוא טמבל מכנופיית כושי רימון. הוא היה בטוח שהוא יבוא, יתקע את שנינו ויחזור למשרד כדי למלא טפסים. הוא לא חלם למצוא אותי פה. אם הוא היה חושב שיש סיכוי הכי קטן שאני פה, הוא היה מגיע עם חטיבה של גיבוי. אתה שומע סירנות בחוץ? אתה שומע את הימ"מ עולים במדרגות? נכון שלא? אני אומר לך. אף אחד לא יודע שהוא בא לפה. יתרון ההפתעה בידינו".
- "לא, אני הולך למשטרה ומסגיר את שנינו. הלכנו רחוק מדי. הייתה לי תוכנית מושלמת. הטעות היחידה שלי הייתה שלא הלחמתי אותך לאיזה ברז".
- "תקשיב! אנחנו הולכים להעלים את הגופה ולשחק אותה כאילו כלום לא קרה".
- "מה נגיד למשטרה? לשב"כ? לסגן ראש המוסד? לראש הממשלה? לג'ורג' פאקינג טננט?".
- "נכחיש הכל".
- "זאת אומרת, אני אכחיש הכל".
- "בדיוק".
- "ואתה בינתיים...".
- "אני אשמור על פרופיל נמוך, ואחכה שישחררו אותך. אין להם כלום עליך. לא בליסטיקה, לא מניע, לא קצה חוט, לא זיבי. אין להם כלום. אני אומר לך, אף אחד לא יגיע".
- "נגיד. ואז?".
- "ואז נמשיך בתוכנית, כאילו כלום".
- "תזכיר לי רק מה התוכנית?"
- "למצוא את מי שרצח את גאיה".
- "אל תיקח את זה קשה, חתיכת חרא סינטתי, הרצח של גאיה הראל מעניין עכשיו את משטרת ישראל ואת המוסד קצת פחות ממי גנב את האופניים של יוסי לוי מחולון".
- "טוב, שולי. הגיע הזמן שתדע משהו".
- "הגיע באמת הזמן".
- "האיש הזה...".
- "כן?".
- "הוא לא ראש המוסד באמת".
- "ואני סטיבן סודרברג".
- -"אל תתחיל איתי. תאמין לי. ראש המוסד הוא אשה. האיש הזה הוא סוכן כפול. מרגל של הסי.איי.איי".
- "אמרתי לך, אני סטיבן סודרברג! אתה מקשיב לי, חתיכת קונדום רקוב, אני סטיבן סודרברג!".
- "מה אתה רוצה מסטיבן סודרברג?".
- "על מה אתה מדבר, טומטום? תגיד לי, על מה אתה מדבר?".
- "ראש המוסד היא אשה בשם שרה רומנו. האיש הזה הוא סוכן של הסי.איי.איי שנחשף לפני שמונה חודשים. הוא היה ראש אגף במוסד. אבל כחלק מתרגיל עוקץ שהמוסד תפר לסי.איי.איי ראש הממשלה מינה אותו לראש המוסד. בכאילו. ג'ורג' בוש יושב עכשיו בבית הלבן, משוכנע שהוא מחזיק את מדינת ישראל בביצים. מה שהוא לא יודע זה שהאיש נחשף ושאת כל העוקץ מנהלת שרה רומנו. הראש האמיתית. תאמין לי, ילד שלי, זה הרבה יותר מסובך. נפלת פה על משהו גדול בהרבה. גדול בהרבה".
- "ואף אחד לא יודע מזה? כולם טמבלים, נכון? רק רז שטרן חכם? האמריקאים לא חושדים? הרוסים לא יודעים? יוסי מלמן לא גילה? רק רז שטרן שותף סוד? תקן אותי אם אני טועה, אבל אתה בכלל חתיכת דג רקק, סוכן ליגה ז' שבמקרה נפל עליו משהו הרבה מעל לממדים האמיתיים שלו. תגיד לי שאני לא צודק! תגיד לי!".
- "שולי מותק. הגופה מתחילה להסריח. בוא נחפף אותה מפה וכשנחזור, אם תהיה ילד טוב, אני אספר לך משהו על עצמי. משהו שלא תאמין".
- "כן, אה? מה למשל? אני יודע, אני יודע, אתה סוכן מיוחד, בשליחות מטעם הביון הרוסי, שמטפל בעניינים בשביל פאפא פוטין?".
- "כמעט, שולי. נעים מאוד להכיר, רז שטרן, סוכן הוד מלכותה".
- "המלכה ראנייה?".
- "אליזבת השנייה".

ואז הוא הוציא סיגריית צ'סטרפילד ארוכה, הדליק אותה מעל לגופתו של מי שלא יהיה הפרסונה נון גרטה שזיהמה לי את החלל של חדר האורחים, הטיס סילון עשן ארוך וענייני לתוך פניי ואמר, "ונשלחתי לשאול אותך, אם ברצונך, תמורת הסכום הנכון – כמובן – להרים תרומה לבטחונה של אמא בריטניה?". נחרתי בבוז. הוא התקרב אליי. הניח יד אחת על כתפי וביד השנייה תחב את האקדח לתוך בית החזה שלי ואמר, "בוא נגיד שיותר משאני שואל אותך, אני אומר לך". הפלדה הקרה של קנה האקדח העבירה צמרמורת של חלחלה בגופי. כשהידק את אחיזתו סביב כתפי, הבנתי, בפעם הראשונה, כמה חזק היה. כשחייך אליי את חיוך ההולי הובי המתוק שלו, ראיתי בעיניו שהתכוון לכל מילה שאמר. וגם שדיבר אמת. או לפחות את חלקה.