אני לא שמן, יש לי עצמות רחבות

על כריכת הרומן "שמנים" מצוירת גירסה מוקצנת של סקרלט אוהרה ורט באטלר. בסיוע של 20 קילוגרמים נוספים נראים גיבורי חלף עם הרוח כדיוקן משפחתי פולני מהפיפטיז. סקלט אוהרה אמנם הצהירה בדרמטיות: "לעולם לא אהיה רעבה יותר", אחרי תלאותיה במלחמת האזרחים, אבל מי ידע שלכך יידרדרו הדברים? באבחת קילוגרמים, הרומנטי הפך פתטי, ונדמה שעם עודף משקל לאיש לא יהיה אכפת אם מחר יהיה יום חדש או לא עבור סקרלט ורט.

אבל גיבורי הרומן הישראלי "שמנים" (הוצאת כתר) דווקא ממש מעוניינים ביום חדש, רזה ורומנטי. טרה שלהם היא לא קוטג' אלא צימר ישראלי למהדרין, אליו הם מובילים עצמם כמו עגלים לפיטום - אבל להפך. לאחר שכלו כל הקיצים, הדיקור והדיאטות הפולשניות, הם מקווים להשיל מעצמם את המשקל העודף בשבוע בריאות ואשליה. השומן, כמובן, אמור להיעלם, ואיתו גם התסכול והביטחון העצמי הירוד שנכללים איתו. בפנסיון הבריאות היוקרתי "נופי גליל" הגיבורים אוכלים הרבה חסה ושותים תה צמחים, כדי להירגע. אבל רוגע הם לא ימצאו שם.

מיקום ההתרחשות בבית מרגוע יוקרתי רב תפנוקים הוא הברקה של ממש. הרי דווקא בזירה המנותקת הזו יפרחו מזימות, סקס, בגידות ושוקלדים מוחבאים במזוודות. "נופי גליל" מתפקדת כמו האחוזה העתיקה ברומן בלשי אנגלי. כל הדמויות מתכנסות ולכולן יש מניע. אך על תקן הזקנה החטטנית גברת מרפל מופיעה דווקא העיתונאית היפהפיה שרון שמיר, שאמנם אינה זקוקה להוריד ולו גרם ממשקלה, אך לוקחת חלק פעיל בהתרחשויות וגם משתדלת לפענח תעלומות. רצח של ממש אין שם, ואי אפשר להפנות אצבע מאשימה לבטלר, אך כל השאר - תככים, יצרים וצוות שירות שרואה הכל- מצויים בשפע. התפאורה הגלילית הפסטורלית היא כמובן רק רקע לגלריית דמויות משעשעת שכוללת: מעצב אופנה הומו, דיאטנית שהשמינה ואחותה אופת העוגות, עסקן הסתדרות, גבר מכה, חברה זנוחה מהעבר, מסאז'יסט מניאק ועוד כהנה וכהנה. טוביה מנדלסון מתזמר את גיבוריו הסטריאוטיפים למדי בעונג אין קץ, מפגישם ומפרידם, ועושה זאת בחינניות שובת לב.

למרות שנדמה שחלק מהדמויות מגיעות עם מקרא של טור רכילות בצד (המעצב ההומו הססגוני הוא---), רוב המסתובבים במתחם הספרותי של מנדלסון, אולי מלבד שרון העיתונאית האנמית, מצדיקים את קיומם המלא. נחמד לבלות איתם אפילו שבוע הרזייה. אך למרות שהמתח הולך ונבנה אל עבר שיאי דרמה, השיאים עצמם די מינוריים. אין גופות בין השיחים, והקטסטרופה הגדולה שהקריאה נבנית עדיה בנשימה עצורה, היא בסופו של דבר די סולידית. אבל זה גם חלק מקסמו של הרומן, שום דבר נורא דרמטי לא קורה שם. ההתרחשות האמיתית היא בין כל כבד משקל ומטענו. וכאן מתפקדת הילדות על כל סיוטיה (המורה המשפיל להתעמלות, ההורים שמסתירים את בתם השמנה מהאורחים). הטראומה מיתרגמת להלקאה עצמית ולמסר פנימי שמלווה את הגיבורים, שאם אתה שמן לא ייצא ממך כלום. הקילוגרמים העודפים הם בבחינת מטען מייסר שנצמד לגיבורים, כמו צלב שאי אפשר להורידו.

הקריאה בספר הזכירה לי את אחד מאותם מחזות שרואים ומשתדלים לשכוח. לפני אי אילו שנים עבדתי במסעדה יוקרתית ומעוצבת שכל אורחיה היו גם הם מעוצבים ויוקרתיים. על הבר ישבה אם צעירה ויפה ומולה גבר נאה וצעיר עם לוק של איש עסקים. ובעוד השניים מפלרטטים באלגנטיות ומשווים שיזוף וגדלים של ארבע על ארבע, הסתובבה בין רגליהם ילדתה השמנה של האשה הצעירה והיפה. הבעת המיאוס של האם מבתה היתה גלויה לכל היושבים ובעיקר לבת שביקשה להתרפק על אמה. אין לי ספק שיש עוד דברים בגו, אך אי אפשר היה להימלט מצערה של האשה על שבתה הכבדה לא מצייתת לתקן של שאר הילדים המעוצבים וזהובי השיער במקום, שנלוו להוריהם כגאדג'טים צייתניים.

יש אלף סיפורים כאלה, וגם כמובן אלף סיפורים אחרים של ילדות מאושרת. אבל מנדלסון מתעכב על אותם רגעים מנקודת המבט של ילדים שמנים שהפכו לאנשים שמנים. הוא פורש תסכול יומיומי, סבל ודיכאון בהומור ובקלילות אבל לא בהשלמה. ראינו כבר אנשים שמנים שמחים, והדיכאון אינו נחלתם של כבדי המשקל, אבל לפעמים יש משהו בשמן ורע לו. הרי אם אתה לא ראש ממשלה או סתם אלוף, אין לך לגיטימציה ציבורית להיות שמן. טוביה מנדלסון מתעקש לחבר סוף טוב לגיבוריו, ונדמה שהוא נורא רוצה שהפעם יהיה להם טוב. הסוף הטוב לא לגמרי משכנע, אבל אפשר להבין שתפקידו לגרום לנו להשמין מנחת. "שמנים" מסתמן כלהיט קריאה, והוא הרבה פחות כבד ממה שחשבתם.