1. סניור קוקונאט הוא אחד מהבאמת הרבה שמות וישויות שתחתן פועל אמן האלקטרוניקה הגרמניUwe Schmidt, שידוע בעיקר כאטום הארט, ושמחזיק ברפרטואר של אחד שמפליץ אלבום בחודש בערך. לפני שלוש שנים הוא זכה לפרסום הכי גדול שלו מחוץ לגרמניה, כשהוציא, כסניור קוקונאט, אלבום גירסאות כיסוי לטיניות לקראפטוורק. הרעיון להזריק למוזיקה הקרה והמחושבת של פורצי הגבולות הגרמנים מעט רוטב סלסה בטעם צ'ה צ'ה צ'ה התברר לא רק כבדיחה מוצלחת, אלא גם כגימיק מעולה. וזה גם היה דיסק טוב.
שמידט, שגר בשנים האחרונות בצ'ילה וחוקר את הסאונד הלטיני, חוזר עכשיו עם הסניור קוקונאט שלו באלבום כיסויים חדש, "Fiesta Songs". הפעם על הכוונת נמצאות כל מיני קלאסיקות דה-לה-שמאטע בסגנון Beat It" של מייקל ג'קסון, Smoke on the Water" של דיפ פרפל, Smooth Operator" של שאדה ו-Blue Eyes" של אלטון ג'ון. העניין הוא שזה באמת הרבה פחות מדליק כששומעים את זה. זאת אומרת, ברור שיש לכל הקומבייה הזו איכויות קומיות וגם אחרות מסוג כלשהו (הביצוע ל"אוקסיג'ן" של ז'אן מישל ז'אר יושב הכי טוב, בצורה כלשהי), רק שאחרי חמש דקות של שמיעה סחית מגיעים למסקנה שהמוזיקה הזאת פחות מתאימה לשוק הביתי ויותר לכל מיני ברים צ'יזיים ולוביים של בתי מלון מספרים של האנטר ס.תומפסון. בקיצור, העניין מתמצה בכך שכמו שהמוזיקה הזאת מצחיקה במידה מסוימת, כך היא יכולה להיות משעממת, או אפילו גרוע מכך, מפחידה. תחשבו רק על כאלה שחושבים שהביצוע ההוא של ג'יפסי קינגז ל"הוטל קליפורניה" זה הדבר הכי מדליק, ותבינו לאיפה אני חותר בהיסטריה. על כל פנים, אם יש מישהו שבאמת מוכרח לשמוע את "Riders On The Storm" בגירסת הספרדי-הכפול, אז שיהיה לו לרווייה. רק שיסגור את הדלת של החדר, שלא ידלוף החוצה ויחרמן את דגיגי הזהב (אתמול ניקיתי את האקוואריום).
2. ווין הוא אחד הצמדים הכי מופרעים בתולדות הרוקנרול. משנת 1984 עוסקים שני האמריקאים המוזרים האלה בלהגדיר מחדש את מושגי הפארודיה ולהפוך אותה לרמה בפני עצמה. קשה לומר של מה. הם טיילו כמעט בכל המחוזות שהמוזיקה הפופולרית יכולה להציע, הגישו פירורי מעשיות של טראומות ילדות, וחצבו לעצמם מאגר מעריצים קנאי וגיקי. כעת הם חוזרים עם אלבום האולפן השמיני שלהם, "קוויבק", שיוצא בסימן עזיבתם את חברת התקליטים אלקטרה אחרי הרבה שנים, וחזרה ללייבל קטן ועצמאי.
האלבום הזה חוזר גם לכיוון המוזרות הייצוגית של הלהקה, שקצת נזנחה בשנים ובהוצאות האחרונות. מעריצים נושנים של הלהקה מתפלגים לקבוצות שאחת מהן טוענת כי השיבה לפסיכיות שבאלבום הזה נהייתה מכוונת ומעושה מדי, אבל אני באמת לא יודע שום דבר בקשר לזה. בעיקר הבחנתי בפתיחה מכוסחת, שיר אהבה לסם הנוגד דיכאון זולופט, גיטרות מעולות, בלגן מוקפד ושורה של שירים ממש נהדרים וקליטים שמוסיפים להראות עד כמה ווין מחזיקה בידיעה על בוריה של אמצע הדרך האמריקאית. אלבום שבהחלט שווה ליטוף.
3. Why? הוא חלק משלישיית האלטרנטיב-היפ-הופ הלבן של קלאודד, וחבר גאה בלייבל/קולקטיב המתחכם אנטיקון, שקנה את עולמו בזכות אנדרגראונד ראפ אינטליגנטי, עוקצני ולא-שמח. שמו האמיתי של הבחור הוא ג'ונתן (יוני) וולף והוא בן של אבא רב ואמא ציירת מסינסינטי, שמצא יום אחד 4-טרק במרתף של בית הכנסת והתחיל להרביץ אותה בהקלטות. כשבקיץ שעבר הגיעו קלאודד להופיע במחוז הקיט של הדינמו דבש (באמת היתה הופעה מעולה) נחרדתי לגלות שהיוני הזה, חוץ מזה שהוא אחלה גבר, גם מחזיק בלוק שדומה לי בצורה חשודה. אני לא יודע אם שתי טיפות מים זה המונח, אבל בהחלט היה שם משהו שלא נתקלתי בו בחיי. אני גם חושב שאחרי ההופעה הוא אפילו ניסה להתחיל עם חברה שלי דאז. זה היה יכול להיות מוזר.
את אלבום הסולו הראשון שלו, "Oaklandazulasylum", הפיק Why? בעצמו בשנתיים האחרונות, והוא כולל תמהיל לא קל לעיכול של לואו-פיי, אלקטרוניקה מלוכלכת, אינדי-רוק ופסיכדליה. זה הזוי לגמרי, אין יותר מדי גרוב, ויש כמה רגעים ממש חזקים שאפופים בהרבה תימהון. יוני אפילו יותר יוצא כאן מהתבנית הבכל-מקרה-משוחררת שפעל בה כחלק מקלאודד, ומביא אותה בפולק סיבובי עם הרמוניות קשות, ביטים פצועים והרבה גיטרות מינימליסטיות. וגם מלא מאוד טקסטים הכי חכמים וכאלה, שאין לי כוח לצטט כרגע. אם אתם בקטע של ילדים ארטיסטיים אמריקאים, עם כל מה שמשתמע מכך, האלבום הזה הוא יותר מבשבילכם. עם כל מה שמשתמע מכך.
4. גם אוד נוסדאום, הצלע ההפקתית בקלאודד, הוציא אלבום חדש No More Wig For Ohio. שמו המקורי הוא לו דיוויד מדסון, גם הוא מסינסנטי ובאתר הרשמי כתוב שהוא גנב את "3 Feet and Rising" של דה לה סול במסיבה בכתה ז' ומאז חייו השתנו (נרמז שם שהוא גם אוהב את בלק מון, שזו גם אחלה להקה). נוסדאום זה הוא יותר בקטע של אובססיית ויניל ומישמש סימפולי טרדישונלי. אצלו יש גרוב, והוא מביא אותה בקולאז' של סימפולים וביטים עסיסיים שמתחברים יחד למעין מיקסטייפ אחד, שמחולק לטראקים בלי שמות.
החלק הראשון של האלבום הוא למעשה חינגת צחוקים אחת שמחה על אמריקה של שנות ה-50. מדסון דוגם תקליטים בשקל מהפיפטיז/קטעי מיתר אורקסטרליים ואז מרביץ עליהם נתחי ביטים שמנוניים וכבדים, אה-לה תקליטן שאדו. התוצאה מרננת כפי שאפשר לדמיין, אבל רק עד שם. החלק השני של האלבום הוא כבר יותר בקטע של אווירתיות ואווריריות פחות חפלתית ויותר עגמונית, עם כל מיני קטעי ספק אמביינט שספק מחזיקים. הדיסק הזה, סוחף אבל לא מפיל, הוא הרבה יותר נגיש מכל הדברים שהוציאו החבר'ה של אנטיקון עד עכשיו, והרבה יותר נקי ובוהק ממה שאפשר לצפות מיוצא קלאודד שכמוהו. לא בטוח שהוא יכול לתפקד דווקא כהקדמה לאלה שרוצים להתוודע בצורה עמוקה יותר לסצינה, אבל הוא בהחלט מסוגל להתנודד בזכות עצמו מחוץ לגדר.