חרמן על הזמן

הפריקוולים הבולטים של השנים האחרונות, שני סרטי "מלחמת הכוכבים" ו"דרקון אדום", לא סיפקו מסקנה חד משמעית לגבי הקונספט. פרק 1 ו-2 אמנם לא הוסיפו כבוד לטרילוגיה הקלאסית, אבל גם לו היה פוגע מטאור בכדור הארץ ג'ורג' לוקאס עדיין היה עושה אותם, כך שכל דיון בהכרחיותם אינו רלוונטי. דווקא הסבא החורג של "שתיקת הכבשים", שעוד כשנהגה היה רעיון גרוע, יצא לא רע בכלל.

אני בהחלט חיכיתי ל"טיפשים בהפסקה שנייה". מאוד אהבתי את הסרט המקורי של האחים פארלי ("משתגעים על מרי"), והשם האנגלי, "Dumb and Dumberer", מאוד מצחיק (מה עם תרגום הולם יותר כמו "טיפשים בלי הפסקקה"?). גם הכרזה עם הקופים להיטית במיוחד, אבל כנראה שצריך יותר מקופירייטרים מוכשרים ופוטושופ 6.0 בשביל להרים את העסק הזה על הרגליים.

הסרט מתחיל טוב. לויד והארי, שיום אחד יגדלו להיות ג'ים קארי וג'ף דניאלס, נפגשים ביום הראשון ללימודים. לויד הוא בנו של השרת וגר בתוך בית הספר, והארי למד עד כה בבית אצל אמו (מימי רוג'רס). שניהם נשארו כמה כיתות. לויד מסביר לחברו כל מה שצריך לדעת על התיכון האמריקאי המצוי ("הבנות האלה שם הן מעודדות. אל תיתן להן לדבר איתך, חנוניות מושלמות", "בנות זה להומואים"), ושניהם מצליחים להשתחל היישר לכיתת החינוך המיוחד.

אבל למעט הרגעים בהם אנחנו מקבלים את חוות דעתו למודת הניסיון והאלטרנטיבית של לויד על חיי חברה בתיכון, ועוד כמה בדיחות מוצלחות השזורות לאורך הסרט, אנחנו צריכים להסתפק בסצינה או שתיים שנחתכו מ"אמריקן פאי" ובעיקר בכל מיני בדיחות וינטאג' במצב בינוני. נו, וגם ביוג'ין לוי הניג'ס (כן, כן, האבא מ"אמריקן פאי") שנדחף ליותר מדי סרטים בזמן האחרון.

ואם כבר וינטאג', שחזור התקופה בסרט הוא מהגרועים בנמצא. לא סתם מזכירים לנו כשבעים פעם במהלך הצפייה שאנחנו בשנות השמונים (עשור החביב מאוד על משחזרי תקופות). אין כמעט דרך לזהות זאת בעצמנו. בנוסף לשגיאות תמוהות כמו שימוש בלהיט "אייס אייס בייבי", תוצר ניינטיז קלאסי, נמנעו יוצרי הסרט מכל מאפיין מתבקש של הזמן – תסרוקות, תלבושות ואפילו סגנון דיבור. חבל שלא ארגנו מבעוד מועד צפייה קבוצתית ב"דגראסי ג'וניור היי".

אריק קריסטיאן אולסון ("קטע מהסרטים"), המגלם את לויד, מחקה את ג'ים קארי בצורה מעולה. ייתכן שבשבילו אף שווה לראות את הסרט. הוא נמנע, בחוכמה רבה, מחיקוי של אחד לאחד, ומציע פרשנות לג'ים קארי הצעיר, לפני שכל המניירות שלו הבשילו. ג'ים שבו ניצני הפורענות כבר החלו ללבלב, אך עוד לא מצא את הדרך, שעדיין לא מוכן ל"כייבל גאי". אולסון מגלם את לויד באהבה והערצה גדולה לקארי, ובעיני זו מחווה מרגשת מאוד. דרק ריצ'רדסון עושה עבודה צנועה בהרבה כג'ף דניאלס הצעיר, וקשה לקבל ממנו את התחושה הנכונה. לעומת זאת שימו לב לדוגמנית רייצ'ל ניקולס, המגלמת את ג'סיקה, המספקת חיקוי מדויק של התר גרהאם, אם כי לא נראה שמישהו ביקש ממנה לעשות זאת.

בסך הכל מדובר בסרט לא מעיק. יש בו כמה רגעים מצחיקים, אבל לא כאלו שצריכים להריץ אתכם לאולם. בשלב מוקדם מאוד, כשרק עלה הרעיון לעשות פריקוול ל"טיפשים בלי הפסקה", דובר שאולי טריי פרקר ומאט סטון ("סאות'פארק", בייסקטבול") יכתבו ויככבו. דמיינו איזה קסם יכל להתרחש על המסך.