חג אסיף

לא עברה אפילו שנה מאז התלוננתי על אוסף הלהיטים של המאניק סטריט פריצ'רז, “Forever Delayed”, שעצם הוצאתו עמדה בסתירה גמורה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית של הלהקה. נכון שאוסף בי-סיידז הוא מוצר צריכה טהור לא פחות מאוסף איי-סיידז (במובן הזה שבניגוד לתקליט רגיל, מאחורי הוצאת תקליט אוסף לא עומד צורך אמנותי דחוף להוציא החוצה שירים שהעולם עוד לא שמע), אלא שמ"ליפסטיק טרייסז" לא עולה צחנת הקפיטליזם התאגידי שעלה מהאוסף ההוא. או שלפחות הרבה פחות.

קודם כל, בניגוד לאוסף להיטים העמוס בשירי גלגל"צ שבבירור מבקש לחדור לכל בית אב באשר הוא, "ליפסטיק טרייסז" אינו תקליט שקונים לבני דודים בחגים. בהיותו אוסף של בי-סיידז וקאוורים, בלי שום "דיזיין פור לייף" או משהו מהסוג, הוא מיועד באופן בלעדי למעריצי המאניק סטריט פריצ'רז, שגם נטלו חלק פעיל בבחירת השירים שנכנסו לאוסף דרך האתר הרשמי של הלהקה. אפילו העטיפה הטראשית של "ליפסטיק טרייסז" (בניגוד לעיצוב האלגנטי של “Forever Delayed”) היא לא משהו שאמא שלכם תלך איתו בשמ

להוציא אוסף להיטים ללהקה שיש לה בעיקר להיט אחד זה כמו להוציא תפריט טעימות לחומוסיה. האוסף החדש של דד אור אלייב, "Evolution - The Hits", הוא לא האוסף הראשון שלהם, אבל הוא מספק תירוץ טוב להיזכר באחת הלהקות המקושקשות ביותר של האייטיז, שעשתה מעין דאנס-פופ/היי-אנרג'י/יורו-דיסקו קאמפי, פופי ומלוכלך, וייצרה להיטי גייז שהושפעו באופן שווה מFאנק ודיסקו, כמו גם מניו-ווייב ומהאסתטיקה הגותית. לפיט ברנס, הסולן האנדרוגיני של דד אור אלייב (אתם ודאי זוכרים את רטיית הפיראט), היה את הלוק הקיצוני ביותר שנראה עד לאותו זמן על מסך האם.טי.וי (סיג סיג ספוטניק באו כמה שנים מאוחר יותר). לידו בוי ג'ורג' נראה כמו לימור לבנת.

הלהיט הראשון של דד אור אלייב דווקא היה קאוור - ביצוע מצחיק ללהיט הדיסקו “That's the Way (I Like it)”, של KC and the Sunshine Band – שנמצא כאן באוסף, לצד עוד כמה להיטים מוצלחים כמו “What I Want” המוקדם, “Something in My House” והמנון ההיי-אנרג'י “Lover Come Back to Me” (הסינגל השני מתוך האלבום השני שלהם, “Youthquake”, אחרי “You Spin me Round”). כצפוי, מרופדים השירים המוצלחים המעטים בכמות מכובדת של זוועתונים, כמו “Hooked on Love” המחזמרי או “Hit and Run Lover”, אחד השירים החדשים ב-”Fragile” – אלבום משנת 2000, שכלל כמה שירים חדשים לצד גירסאות חדשות ללהיטים ישנים. באופן מפתיע דווקא אחד השירים החדשים האלה, “Isn't it a Pity”, שגם כלול כאן באוסף, הוא מעניין וחורג מהוולגריות האגרסיבית המוכרת של דד אור אלייב לטובת דאנס יותר מתוחכם ואלגנטי.

הבעיה היא שכמו כל תקליט אולפן של דד אור אלייב, גם האוסף הוא מאוד מייגע ועלול לגרום כאבי ראש די רציניים. כדי להרגיע את הרוחות הוא גם נפתח וגם נסגר בשתי גירסאות שונות של הלהיט האלמותי “You Spin Me Round (Like a Record)” בהפקה הגאונית של סטוק-אייטקן-ווטרמן, לפני שהם הפכו למפלצות יורו-זבל חסרות מצפון. למי שממש מתעקש, האוסף יצא גם במהדורה מוגבלת, כפולה ומיוחדת, שכוללת כמה רמיקסים ועוד כמה קשקושים מיותרים, אבל היא בכל זאת מומלצת בשל סיבה אחת ויחידה – ביצוע דיסקו מטרוף עם טאץ' אוריינטלי ל”Rebel Rebel” של דייויד בואי.