עורך הדין אישר

מסכן עופר גלזר, ואולי בעצם לא. מסכנות הנשים שהטריד (ואולי לא הטריד, נחכה לראות מה יחליטו המשטרה והפרקליטות ובית המשפט) וזאתי שאנס (ואולי לא אנס, ע"ע הסוגריים הקודמים), ומכל מקום, הכי מסכנה מכולם (ואולי גם כאן, בעצם לא) שרי אריסון, שטרם הספיקה לעגון עם יאכטת ירח הדבש עם המיני בר הצוהל שלה, וכבר מוצאת את עצמה מככבת שוב בעיתונים, שוב בחדשות, שוב באתרי האינטרנט, שוב בהקשרים שאין להם שום קשר לאושר מבפנוכו, אם כבר - לאומללות חיצונית.

אבל גם המפויס והחנון שבקוראים בוודאי יסכים שיש בעניין המירוץ הבלתי צפוי של עופר גלזר לצמרת הידיעות הפליליות מן האירוניה ומצחוק הגורל ומסמליות של מעגל שסוגרות החדשות והתקשורת בכלל עם שרי אריסון. שרי אריסון, איך אפשר לשכוח, שששברה את מטה לחמם של 900 עובדי בנק הפועלים וקיבלה ציון לגנאי ונזיפה פומבית משלי יחימוביץ', ועוד לא הספקת לומר "ביקורת לגיטימית" וכבר נורה בכיוונה של יחימוביץ' פגז מלא רהב, מכיוונו של רני. רעה רעה רעה, שלי, וכו'. ובשעתו היה נדמה כי מדובר בקוריוז, באקט שיש בו מן האלימות השובבה הנהוגה לעתים אצל אנשים שיש להם יחצן באבנט ודי כסף כדי לאיים על כל ביקורת בתביעת דיבה ועל כל עיתונאי במיני נוראות, אם רק יעזו להתעסק ולהסתבך ולבחוש בעניינים לא להם.

אבל HALEMO, למשל, אינו עיתונאי. HALEMO מתחזק אתר אינטרנט המוקדש בחלקו לסאטירה שנונה ומדויקת כנגד פרסונת "ההודנה נמצאת עמוק בתוככם" שהביאה שרי לעולם, כקונטרה תדמיתית לנזק היחצני שנגרם לה מפיטורי העובדים (גם הם, בוודאי, רעים X3). "סאטירה אחותך", גרס עורך הדין של שרי והשליך בכיוונו של משה הלוי, מפעיל האתר, איום בתביעת דיבה, ואולי אפילו תבע גם תבע, ואולי ל-HALEMO אין בכלל אחות. וכך יצא גם הרים ראשו המרצע מתוך השק ונתחוור לאנשים כי שלום מהבפנים של המעיים לחוד וחוש הומור מאידך, ועם כל הכבוד לחופש הביטוי ולחירות למתוח ביקורת, שלא לדבר על היצר האנושי הבסיסי להעמיד מראה מול אדם כדי שיעמוד על גיחוכו, רצוי לא להתעסק עם שרי, או עם רני, או עם משרד עורכי הדין, ובאופן כללי – תסתמו את הפה. גם זה, דרך אגב, מועיל מאוד לשלום הפנימי.

והנה כי כן, החרישו המלעיזים - אפילו עד לאוזניי, הזוטר, הגיעו זעקות השבר של רני, בצירוף בונוס: איום לדרוש מבית המשפט לחייב אותי, הזוטר, לשלם מיליוני מרשרשים אמריקאיים על שהעזתי לחלל את תומת תדמיתה - והשיירה נבחה והכלבים אפילו לא נבחו. עד ש, עד ש, קם על אימפריית האושר הפנימי חשד נורא להמיט עליה בושה, להפיל עליה את האימה הנוראה מכל: כותרות (שליליות, אללי!) בעמודים הראשונים: "בעלה של שרי אריסון, עופר גלזר, נחשד בהטרדה מינית ובאונס וכו'". ומיד מזדעק ההיגיון ואומר אחת משתיים: 1. איזו אכזריות! איזה תעתוע גורל מרושע! 2. איזו אירוניה נפלאה! איזה צחוק מתוחכם ומחוכם יש לו לגורל. הבנזונה, יש לרכך מיד את המהלומה.

שכן אי אפשר להתעלם מהפיוטיות בה מכלכל הגורל את צעדיו ואומר: מי שינסה לסתום את פי מגלי הדעת והסאטיריקנים, סופו שיזכה לביקור דווקא מהכתבים הפליליים. אותה אשה עשירה ועצומה וחזקה ורבת קשרים והשפעה יכולה לנהל קרבות מאסף עם אחרון המבקרים ובעלי הטורים, אולם בשעה שהיא עושה זאת עולה על גדותיה דווקא הניאגרה שלה, אצלה מבית. עולים שם חשד נורא וזוהמה ולצידם הפאדיחה והגרוטסקה והבושה הגדולה למשמע ההאשמות. והנה כבר הבית מוצף ואפילו ידו של רני קצרה מלהושיע. שכן הפעם אין את מי לתבוע דיבה. אין במי לשלח איומים צווחניים. במי ינזפו? במתלוננות? בחוקרים? בעופר גלזר?

ונזק הפרסומים גדול כעת שבעתיים והצליל צורם פי מאה, ואילו היתה שרי מבליגה בתקופה של ביקורת לגיטימית, אפשר שהיו נוהגים בה הפעם, בשעתה הקשה באמת, ביד רכה יותר, באגרוף נוקשה פחות, בכותרות פחות שמנות, בידיעות פחות מוגדלות. אילו היתה נוהגת בספורטיביות כשהופנו לעבריה חיצים לעגניים, אך לגיטימיים, בוודאי לא של לשון הרע, אפשר שהיום לא היו הכל צוהלים כל כך לבחוש בבפנוכו של האומללות של נישואיה. אפשר והיום היתה זוכה, אם לא לאושר פנימי, לפחות למעט שקט מבחוץ.

ומבחינה זו, המשל של שרי אריסון ומלחמתה לשליטה בתדמיתה הציבורית, מעלה נמשל אחד פשוט: במאבקו של אדם בתקשורת, יצליח לעתים לסגור בפניה את הדלת, לאטום את החלון, לכסות ביריעה את המרפסת לבל יראו, אבל אז - דווקא מהארובה - יצוצו שוטר ועיתונאי ובידם הבשורה: "גברתי, כתבו עליך בעיתון. תשאלי את בעלך, הוא כבר יסביר לך". את יכולה לאיים, את יכולה להילחם, את יכולה לתבוע, אבל את לא יכולה להכתיב את המציאות.