זו כבר לא שאלה של ימין או שמאל. מדובר בתסביך - תסביך ערפאת. זוהי התמודדות ברמה פסיכולוגית (אדיפלית, אם נרצה): מאורי אבנרי, שמשווה את רצח ערפאת לרצח רבין ומתריע על ההשלכות הרות הגורל של מעשה מסוג כזה, אבל מבלי משים נותן במאמריו את המרשם הבטוח לחיסולו (שהרי במלחמה קורות טעויות כל הזמן), ועד להלל וייס, המנסה להסביר באחד ממאמריו מדוע חתם על המודעה "להרוג את ערפאת", אך יחד עם זאת מודה שהראיס הוא כבר מזמן לא דמות בשר ודם, אלא סוג של פולחן, סמל, תוצר תרבותי.
זוהי נקודת המוצא של תערוכת הנושא בגלריה דביר - "נחשו מי מת?" (והתשובה הטבעית שהיא מביאה איתה: "ערפאת", ולאחריה: "היית מת" מתוך הסרט "שלאגר"). היא פותחת דיון על פולחן של דימוי (פוליטי ואמנותי), היא מדברת על רצח ברמה סימבולית: הרי ערפאת המת יהיה מסוכן פי אלף מערפאת החי, הוא יהדהד לדורות כמהפכן וינציח את הסכסוך, לכן הבחירה ביאסר ערפאת כנושא של תערוכה מצביעה על סכסוך פנימי בתוך עצמה - חרדה קיומית שכל יוצר מתמודד עמה: מה קורה כאשר הדימוי קם על יוצרו? והטוטם מתנגש עם הטאבו? אורי דסאו, אוצר התערוכה, מציג את הפרדוקס.
מורכבות הנושא מתבטאת, בין היתר, באופן בו העבודות מסודרות בחלל הגלריה: במרכזו שולחן, עליו טלוויזיה, ובה מוקרנים בלופ מבחר קטעים משלושה סרטים משנות השבעים: "שלאגר", "השוטר אזולאי" ו"כל ממזר מלך". ליד הטלוויזיה מונחים הספרים: "ערפאת - דיוקן" מאת דני רובינשטיין, "הזעם והגאווה" מאת אוריאנה פלאצ'י, ספר אמן מאת חיים דעואל לוסקי, ושני צילומים של אדם רבינוביץ'. משולחן מרכזי זה יוצאות קרניים בלתי נראות אל יתר העבודות התלויות בגלריה, ונבנית אסטרטגיית תשבץ ההיגיון של התערוכה: בואו ותראו כיצד נבנה אייקון תרבותי, כיצד נוצר מיתוס, עד כמה אנו כמהים לעבודת אלילים זו שייצרנו, ועד כמה אנו חשים אשמה על כך.
התערוכה שאצר דסאו היא אינטלקטואלית ומפוכחת. היא אינה מתיימרת לשנות עובדות בשטח, אלא לתאר תמונת מצב. "זו מעין שליחת האמנות לחזית מבלי לצאת מחלל הגלריה", כך דסאו בראיון ל"מוסף הארץ". ואכן, זו אינה אמנות מגויסת, היא לא מכוונת אותנו לפתרון השאלה האם צריך/לא צריך, מוסרי/לא מוסרי להרוג את ערפאת, אלא מצביעה על עצם השאלה מה זה בעצם להרוג דימוי, ועל האמביוולנטיות שהיא טומנת בחובה.
כל העבודות בתערוכה משחקות על השניות הזו. אמנה כאן רק כמה מהן: הצילומים של פבל וולברג, המתארים סצינות כמעט סוריאליסטיות משדה הכיבוש, אבל כואבות באמיתיותן ובאנושיותן. למשל צילום של שני חיילים על רקע טפט (כבוש גם הוא) של נוף הרים שוויצרי, או צילום של יוחנן פאולוס עם דגל אשף שהשתרבב לתמונה מתוך עדת המעריצים. עבודתו של אדם רבינוביץ', בה הוא משתיל את ערפאת כראפר בלהקת היפ-הופ, על כל המסרים החברתיים של הז'אנר הזה, בתוספת השם Death Row, שהוא אגף הנידונים למוות וגם שמו של הלייבל אליו השתייך הראפר טופאק שנרצח ב-96'. עבודתו של אלי פטל, הנקראת "הר" (משחק מילים עם השם ערפאת, שמשמעותו בין היתר: הר עלייה לרגל), בה מצויר הראיס כשפניו מתוחים ומתארם אכן נראה כהר. לפינת הציור מוצמדת גלויה של סוהא הבטחת אהבה מנחמת בפסגה.
"נחשו מי מת" מצליחה לייצר אמנות קונספטואלית, רלוונטית, ועדיין לשמר את הדימוי כאייקון, מבלי לוורבל אותו עד הסוף. היא לא מצפה שננחש אלא שניקח אחריות על השאלה עצמה (ועל תוצאת המוות שמשתמעת ממנה: זה לא משנה מי, אבל הוא מת). בעקבות התערוכה נזכרתי בבדיחה: הרשות הפלסטינית הוציאה את הבול הראשון שלה, שעליו תמונתו של ערפאת. אחרי כמה זמן דיווחה הרשות שיש בעיה עם הבול והוא נופל כל הזמן מהמעטפות. ערפאת פנה לאבו-עלא שיבדוק את העניין לעומק. אחרי יומיים חזר אבו-עלא ואמר לערפאת: "ראיס, מצאתי את הבעיה! אנשים יורקים על הצד הלא נכון של הבול!". נחשו מי צוחק?
הייתם מתים
18.8.2003 / 11:07