די לשחרור

בשנים האחרונות פרחה לה בשדות הצייד הנצחיים של האוניברסיטה דיסיפלינה הידועה בכינוי "ביקורת התרבות החדשה". המשימה שלקחו על עצמם נציגי הפרקטיקה המעניינת הזו היא להוכיח "עובדתית" את קיומם של אינספור אומללים בחברה שלנו, שאינם מודעים לקיפוח המתמשך שלהם ואינם נלחמים על מעמדם, מה שמחייב את נציגי תת המודע האקדמי הקולקטיבי להעירם ולעודדם למאבק על הגדרה עצמית ושוויון זכויות. מיותר לציין את היוהרה האופיינית לתזות מסוג זה, הממשיכות לייחס ל"אחר" את הטמטום ממנו הן מנסות להציל אותו; חוסר הרצינות של המחקרים הפילנתרופיים האופנתיים הנערכים כיום באקדמיה גלוי לעין כל מי שבילה מספר שנים בקביעת דייטים בקפטריות של הפקולטות הישראליות הידועות למדעי הרוח. מעניין הרבה יותר לעמוד על התוצאות ההרסניות שהיו להתפשטות תיאוריות "משחררות" למיניהן בקרב עיתונאים, חברי ארגונים חברתיים וסתם אנשים התופסים עצמם כמשכילים.

במאמר שהתפרסם במדור זה בשבוע שעבר הביע שי גולדן דאגה מן הפופולריות העולה של הבדרן העממי זאב רווח, הידוע בתפקידי ה"ליצן האידיוט" שלו, המכפישים לכאורה את דימויו של המזרחי מול המעמד האשכנזי המשכיל והמתורבת השולט במקומותינו. מעבר להתעלמות הכותב מן העובדה שאיש מאמני ישראל לא יכול להוות אלטרנטיבה מוצלחת לרווח - שתשפר ולו במעט, לא את דימויה העצמי של שכבה חברתית זו או אחרת, אלא את מצבו העגום של כל הקהל הנחשף ל"תרבות ובידור" בני ימינו - יש משהו מדאיג בפופולריות העולה של אותה דאגה למקופחים, המפלה בעצמה לרעה אוכלוסייה שלמה: זו אליה היא פונה, שגם בהערכת האינטליגנציה שלה היא ממעיטה. את הכשל הבסיסי הקיים בלוגיקה ה"משחררת" ניתן להגדיר כך: לא כל מלך מולך - ולא כל ליצן יש למהר להציל!

בחצרות המלוכה הישנות של אירופה התקיים תפקיד חשוב, שהחברה ה"שוויונית" השקרית של ימינו מתעלמת במפגיע מהכרחיותו לבריאותה ולשלמותה: ליצן החצר. בין המלך לליצן התנהלה מערכת יחסים מעניינת, שהוכיחה שעל מעמדו של כל אדם, רם ככל שלא יהיה, יש לערער מדי פעם. בניגוד לאשליית המודעות העצמית שלו, ה"אני" שבוי תמיד במסגרות חברתיות המסתירות ממנו אמיתות שרק טלטלה פתאומית תאפשר לו לשים אליהן לב. אם את האזרח מן השורה ניערו והעירו מאשליותיו אנשים שהיתה להם עליו עליונות חברתית או אינטלקטואלית, במקרה של המלך - הראשון בהירארכיה האנושית, שלא רק שנחשב קדוש (hieros) אלא שלעתים אף התנהג בהתאם – היה על הזעזוע לבוא מנציגיו הארציים של האל. פרט לכהן הגדול, היה זה תפקידו של ליצן החצר, כפי שמעידים בגדיו המסורתיים, שקושטו בפעמונים: כשם שצלצול פעמוני הכנסיות נועד לנער את נפש המאמין על מנת שישים לב למסר שמימי שהחיים הארציים מפריעים בקליטתו, היה על הליצן להביע מה שבסביבה מלכותית (או בתרבות מלאכותית) איש אינו מעז לומר. בחסות המגחכות העצמית המופגנת, במסווה הטיפשות וחוסר האכפתיות שלו ממצבו, עבר הליצן על הכללים המקובלים ואמר בקול מה שכולם יודעים אך משתיקים.

ניפוץ אלילים מסוג זה הפך בלתי אפשרי בימינו. בחסותם של "מביני דבר" שפרו ורבו בה, שוללת החברה המודרנית הלכה למעשה כל ביקורת עליה ומדכאה ביד רמה אפילו ליצנים עצובים שברור לכל שבדיחותיהם אינן מסכנות איש. הביקורת האקדמית והתקשורתית על זאב רווח – שבלי כל ספק אינו עומד בסטנדרטים הגבוהים של עמיתיו הקדומים, אך זה בדיוק מה שהופך אותו דומה כל כך לאינטלקטואלים, לפוליטיקאים ולעיתונאים בני ימינו, שגם דעותיהם מגוחכות בהשוואה לאלה של אנשי שם מן העבר - היא דוגמה טובה לאבסורד השולט בעמדות טובות הטעם שלנו: הליצן הפך "טיפש", "מקופח", "חסר מודעות עצמית", מה שמניח שהמלך, זה המתיימר לקבוע מה ראוי ונאות בימים חסרי קריטריונים אלה, הוא חכם, צודק, מודע לעצמו ולצורה בה הוא נשמע, בקיצור: יודע את האמת. מה ששכחו, או שמעולם לא ידעו אבירי מסדר "ביקורת התרבות החדשה", זה שהאמת היא משהו שונה לחלוטין מתוצרי הטירוף המחקרי המתנהל כיום באוניברסיטאות ומאוסף הקלישאות שקידשה למעננו אליטה תקשורתית מפוקפקת.

דוגמה נוספת לבלבול המוחלט שלנו באשר לזהותם של "חזקים" ו"חלשים" ולחוסר הטקט המדהים של רובנו ביחס אליהם, ניתנה לנו בימים אלה בפרשת ויקי כנפו, שגם עליה קפצה העיתונות הצהבהבה כעל אוצר יקר ערך. אפילו להביע מחאה בשקט כבר אי אפשר בלי שיידחפו לאירוע נציגי תקשורת ו"יפי נפש" הזקוקים נואשות לפרסום. במקום לעזוב את ויקי כנפו במנוחה עם ידידיה החדשים - חברי כנסת בהווה (ז"א מגישי תוכניות טלוויזיה בעתיד), שרים וראשי ממשלות לשעבר (מרצים בינלאומיים בכירים עד לא מזמן וממונים על אוצר המדינה נכון לרגע זה) ושאר עסקנים - במקום לתת לה לנהל את ענייניה בכוחות עצמה בכבוד, נדבקים אל הדמות הצבעונית הזו ספיחים וטפילים הסבורים שהם עוזרים לה, אך מסיתים לאמיתו של דבר את מאבקה ממסלולו.

מי זו ויקי כנפו? ויקי כנפו היא סמל בתקופה חסרת אידיאולוגיה, זהות בתקופה חסרת חוט שדרה, קוטב אמיתי בימים של פסטיש. ויקי כנפו היא שם מותג, שכמו מצרכים רבים אחרים בחברת הראווה המודרנית ייעלם בקרוב מן האופק, נושא תקשורתי חם, שיתקרר במהרה. ויקי כנפו היא אשה שתעניק בעוד מספר שנים ראיון לבמאי סרטים דוקומנטריים משועמם ובחיוך נוגה תספר לו על רגעי הזוהר הקצרים. ויקי כנפו היא גיבורה בתקופה של אנשים קטנים, המנסים לשכוח מיהם ומה הם לא.

ויקי כנפו - יש משהו פואטי בשם הזה: "ויקי", מלשון victory, ניצחון, ו"כנפו", כמו כנפיים. ויקי כנפו היא האשליה הישראלית המאוחרת שאפשר עדיין לעוף למעלה ולנצח, חלום שהתבדה מזמן: התקוממות הפרולטריון נגד השלטון הקפיטליסטי, הפיכת הדיכוטומיה החברתית ע"י המקופחים, ניצחונו של העם על המנגנון הפוליטי... מנגינות ישנות שמפזמים מתוך הרגל, לא יותר מזה. לויקי כנפו יישארו מן ההתרחשויות האחרונות כמה תמונות מרגשות, שתוכל להוציא מפעם לפעם מן הארון ולנקות מהן את האבק, אבל מה יישאר מהן לכל אלה הנרתמים למאבקה אם אפילו את השקר של עצמם אינ