"Pattern Recognition" הוא שם הספר האחרון של וויליאם גיבסון. גיבסון הוא נביא וגורו. הוא נולד בדרום קרוליינה ב-1948, אביו נפטר כשהיה בן שש, אמו נפטרה כשהיה בן 18, הוא התחיל לכתוב כשהיה בן 29 ו"נוירומנסר", שראה אור ב-1984 והיה מפוצץ ברעיונות שלא היו ולא נבראו בתקופה שבה נכתב, היה ספרו הראשון. הגדולה של גיבסון היא לא רק חושים חדים בעתידנות, אלא היכולת שלו למקם חידושים בתוך עולם שחי את החידושים האלה. ב"נוירומנסר" הוא לא רק חזה את האינטרנט, אלא גם חברה שסובבת סביב מידע, אבטחת מידע, וירוסים וקונצרני ענק (MS Worm אומר לכם משהו?).
אבל אי אפשר לעשות רדוקציה טכנולוגית לא לגיבסון ולא ל"נוירומנסר". השפה ב"נוירומנסר" היא הרבה יותר מטכנולוגיה: תחביר חסכוני, בהיר ומפוצץ באינפורמציה ויזואלית ותוכנית (פרק ב"נוירומנסר" הוא כמו מה שכל דף HTML היה רוצה להיות), ושימוש עשיר בסלנג שלא מהעולם הזה זאת אומרת, גם אם היו צוותים שעבדו על תרחישי נט בעולם בתחילת שנות השמונים, אם זה צבא ארה"ב, האקדמיה הצרפתית או מה שזה לא יהיה, אף אחד מהם לא מיקם את הנט וההתפתחויות הטכנולוגיות בתוך פילם-נואר קודר ואפל עם תרבות סמים מפותחת וחברה שהיא יציר כלאיים של טכנולוגיה-עסקים-צרכנות. מה שאני מנסה לומר הוא שוויליאם גיבסון הוא גאון בכל מובן, ואין כל ספק, ולו קל שבקלים, שהוא-הוא נביא הסייברפאנק. אם רק הייתי יכול לעשות עם גיבסון סשן של טארוט. אם רק כריס קנינגהאם יביים את "נוירומנסר".
אבל כל זה היה מזמן. מאז גיבסון כתב עוד כמה יצירות מופת, והשנה הוציא אתPattern Recognition. בניגוד לספריו האחרים של גיבסון, Pattern Recognition מתרחש בהווה, והדמות הראשית בו היא קייסי פולארד. המקצוע של פולארד הוא לזהות תת-תרבויות לפני שהן עוברות ברנדינג ולדאוג שהבוסים שלה הם אלה שיעשו עליהן כסף ויביאו אותן למיינסטרים. פולארד, למשל, פגשה את הבנאדם הראשון שחבש את כובע הבייסבול שלו הפוך.
כששומעים על סופר עכשווי שכותב על ימינו אנו, מתעורר איזה חשש ממגניבות בלתי נסבלת. הוגי דעות רשאים לכתוב על תופעות עכשוויות, בעלי טורים בעיתונות יכולים לתרום מאמר עתיר תובנות על איזה אירוע, אבל נובליסטים צריכים להישאר בדלת אמותיה של החוויה הספרותית, האישית, המעמיקה והפואטית. זמן התגובה של ספרות יפה נע בין עשר לעשרים שנה. בנימין נתניהו יכול להוציא ספר על טרור וסלבוי ז'יז'ק יכול לכתוב על ה-11 בספטמבר, אבל ספרות יפה זה קפקא (חלילה מלפתוח עליו את הפה, גאון, גאון, גאון), או אולי וויליאם בורוז; ספר כמו "No Logo" יכול להתפרסם, להצליח ולהיות חשוב, אבל ספרות יפה בהקשרים האלה זה גג עירית לינור. על זה ייאמר, תנו צ'אנס לטראנס.
פולארד סובלת מלוגופוביה, היא מוציאה תוויות מבגדים וחוטפת התקפי חרדה מלוגואים (הלוגו שהכי מפחיד אותה הוא של Goodyear). פולארד גרה בניו יורק, אבא שלה נעלם באסון התאומים, והספר נפתח באמצע ג'ט לג שהיא חוטפת אחרי טיסה ללונדון. בגלל הלוגופוביה שלה והניסיון שלה בתחום, פולארד עובדת בתור נייר לקמוס ללוגואים; מראים לה לוגו והיא אומרת אם הוא עובד או לא. לפולארד עצמה ולכל מי שעוסק בתחום עלולות לעבור בראש שאלות כמו מה זה באז? מה זה הייפ? איך מייצרים אותם? כמה כסף הם שווים? איזה כוח יש להם? למה כמות האנרגיה שמושקעת בטריילרים של סרטים היא כל כך עצומה?
בגלל כאלה שאלות פולארד מתחילה לחפש אחרי יוצר של סרטים שמופצים באינטרנט סרטים שהם הדבר הכי קרוב לאנטי-מוצר. המעקב אחרי יוצר הסרט מוביל אותה ללונדון, לטוקיו ולמוסקבה. תוך כדי התנועה שלה בעולם, ותוך כדי סיפור מעקב כפול ומשולש, קייסי מזהה תופעה שהיא קוראת לה מירור וורלד מציאויות זהות בערים שונות, איזה סוג של אובדן של חלל פסיכוגיאוגרפי, משהו שהולך ונעלם. משהו שגיבסון רואה קשר סיבתי בינו ובין ה-11 בספטמבר בניו יורק.
גיבסון, שכבר ב-1988, עוד לפני שמדונה הוציאה את "Like a prayer", כתב על המאמץ שמושקע בלייצר ידוענים (ראה mona lisa overdrive), כתב ספר שפטישיסטים מאוד לא יאהבו. לספר מלפני עשרים שנה (נגיד, למשל, נוירומנסר) יש הילה של משהו שהיה פעם, מי שקורא בו מרגיש שהוא חודר למשהו לא לו. לספר מ-2003 אין את הפריבילגיה להיות רטרו. מי שיכול לקרוא ספר בלי להרגיש איזה ערך מוסף של "תקופתיות" יקרא ספר מעולה ועדין, שהוא גם לחובבי גיבסון וגם לכאלה שעדיין לא מכירים.
אנטי-רטרו
19.8.2003 / 9:41