"גדרות וחלונות" הוא קובץ מאמרים ונאומים שחיברה נעמי קליין, האשה שמאחורי "נו לוגו", משנת 1999 ועד 2002. משני הצדדים של ספטמבר 2001. הם מתחילים היישר מההתפרצות הראשונה של התנועה בסיאטל, עוברים לוושינגטון, פראג וגנואה, ועוסקים בתהליך עיצובה הביזארי, שמורכב ממאות תנועות וארגונים קטנים; במחירו האמיתי של הסחר החופשי; במאבק הנגד של הגופים הגדולים והמסואבים נגד התנועה; וברווח הפוליטי שעושה הקפטיליזם הגלובלי מאירועי 11 בספטמבר.
במאמר "אין מקום לדמוקרטיה מקומית" מספרת קליין על העיר גואדאלקאזאר במקסיקו, שתושביה החליטו כי הם אינם מעוניינים בפעילותו של מטאלקלד, תאגיד אמריקאי לפינוי פסולת, באזורם. מתוך חשש לזיהום מי התהום מנעה העיר את פתיחתו של אתר הטמנת פסולת שהתאגיד התכוון להקים בעיר. בתגובה, השתמש מטאלקלד ב"צ'פטר 11" מתוך הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה המאפשר למשקיעים לתבוע ממשלות. התאגיד פנה לגוף בוררות בינלאומי בוושינגטון ותבע כ-90 מיליון דולר ממדינת מקסיקו, בטענה שהמדינה "הפקיעה" את השקעתו. בסופו של דבר זכה לפיצוי של 16.7 מיליון.
"במקרה של מטאלקלד הגדיר חבר הבוררים את הדמוקרטיה הזאת 'שרירותית', ולכן כדאי לכולנו לשים לב. בתנאים של סחר חופשי כביכול, הממשלות מאבדות את יכולתן להיות קשובות לציבור הבוחרים שלהן, ללמוד משגיאות ולתקנן לפני שהן מאחרות את המועד. חברת מטאלקלד מחזיקה בעמדה, שממשלת מקסיקו היתה צריכה פשוט להתעלם מההתנגדות המקומית. ואין ספק שמזווית הראייה של המשקיעים, תמיד קל יותר להתדיין עם רמת ממשל אחת מאשר עם שלוש" (עמ' 87).
התנועה שקליין מציירת מתנגדת להסכמי הסחר החופשי למיניהם משום שהם מפקיעים סמכויות מידי מדינות. ממשלות בכל העולם מבקשות להיכנס לתנאי הסף של הלוואות הבנק העולמי בכך שהן פונות לכלכלה של הפרטה וקיצוץ בשירותים. רק כלכלה כזאת, מטופטף כבר שנים, יכולה לפתוח את הצוהר ולהזמין משקיעים זרים. רק משקיעים זרים, רק סחר, יכולים להביא לצמיחה. צמיחה ושגשוג יכולים לטפטף רק מלמעלה. הבעיה היא שהשנים נוקפות, ובאזורים המסריחים של העולם המצב נהיה רק יותר מסריח.
"לעתים קרובות מדי אנחנו מעמידים פנים, שחוסר שוויון מתקיים ומעמיק רק בגלל תכונות לאומיות מסוימות או מפני שלא נמצאה מערכת החוקים הנכונה, הנוסחה המושלמת, כאילו חוסר השוויון הזה אינו אלא היסח דעת קוסמי או חריגה כלשהי במערכת, ופרט לזה היא מתפקדת היטב. תמיד נעדר מדיונים אלה נושא הכוח. רבים מהוויכוחים העוסקים בתיאוריה של גלובליזציה נסובים בעצם על כוח: בידי מי הוא נמצא, מי מפעיל אותו, ומי מסווה אותו ומעמיד פנים שהכוח כבר לא חשוב... תומכי הגלובליזציה כיום דומים לרופאים שעומדת לרשותם תרופה אחת: תהיה המחלה אשר תהיה עוני, נדידת אוכלוסין, שינוי אקלימי, דיקטטורה, טרור התרופה היא תמיד עוד סחר" (עמ' 113).
ותרופות זה דבר יקר. ארגון הסחר העולמי והבנק העולמי מסרבים בתוקף לאפשר למדינות עניות או חולות להפר פטנטים של חברות התרופות כדי לאפשר ייצור גירסאות זולות יותר ומצילות חיים שלהן. באפריקה ובדרום אמריקה מחירי התרופות לטיפול באיידס נותרו עדיין בגדר פנטזיה. החיים של האנשים שם, וזה לא גילוי שמחריד אף אחד, שווים פחות.
"1 אמריקאי שווה 2 מערב-אירופים שווה 10 יגוסלבים שווה 50 ערבים שווה 200 אפריקאים", מצטטת קליין את סונרה תובני הקנדית. וקורבנות הגלובליזציה שווים פחות לא רק כשהם אינם נראים, טמונים באזור כלשהו בסוף העולם, אלא גם בחצר הבנייה האחורית שלנו. "נדידה המונית איננה צורה של חיפוש מולדת לקנייה: זהו הצד השני של מטבע מדיניות הסחר החופשי, שהממשלה שלנו חותרת אליה בכל מאודה. אנשים אינם ממשכנים את עתידם ועולים על ספינות רעועות מפני שהם מעוניינים לקנות מוצר ברמה קצת יותר גבוהה. הם עושים זאת משום שתמורות במולדתם הותירו אותם באין עבודה, באין אדמה, באין ברירה" (עמ' 103).
אבל בראש של מי עכשיו להיכנס לכל האקטיביזם האנטי תאגידי הזה? אקטיביזם זה מעייף, אנטי זה סתם שלילי, ותאגידים מה לי ולמלחמה בהם כשאני נועל נייק, לובש גאפ, שותה סטארבקס ואוכל מק-רויאל. ואולם קליין גורסת כי המערכה נגד הקפיטלזם הגלובלי כבר עברה את השלב שבו היא פועלת רק מול המותגים התאגידיים הפופולריים. אלה, בהיותם סמלים כה גדולים וחושניים בחברת הצריכה שלנו, היו נוחים לסימון. כעת המאבק צריך להתרכז מול ממשלות שנכנעות לתכתיבי גופי הענק הבינלאומיים.
קליין מנסה להביא דוגמאות לדמוקרטיה מסוג חדש, דמוקרטיה שקופה, קרובה וישירה. לטענתה דמוקרטיה אינה אמורה להתמצות בצד הייצוגי של הטלת פתקים לקלפיות (עבור מושל שבבוא היום יעניק את המנדט שלו לקרן המטבע או הבנק העולמי ויפתח בתוכנית כלכלית חדשה), אלא אמורה להיות הרבה יותר תוססת, מרדנית וקהילתית.
אבל למי יש זין לדמוקרטיה ישירה. למי יש עצבים או זמן לעסוק בהחלטות ובדיונים על האופי שבו יעוצבו בתי הספר, שירותי הבריאות או איכות הסביבה שמסביבו. בטח שלא לאמריקאים, שנקראים להמשיך להילחם בקומוניזם באמצעות שופינג. כי כשהצרכנים האמריקאים הולכים לקניון ב"ממוריאל דיי", הם למעשה נותנים את תשובת המחץ שלהם לטרור הבינלאומי. כשהם קונים נייק או גאפ, הם מוכיחים את נצחונם של עקרונות החופש האמריקאיים. וכשג'ורג' בוש קורא להם לעשות כן, הוא יודע שהוא מכניס מכת נגד לתנועת הסהרוריים הזאת שרצה מסביב לעולם עם רעיונות אחרים משלה על חופש ושוויון.
לאורך כל הקריאה בספר, התאריכים שמעל המאמרים ממגנטים את השאלה לפני או אחרי ה-9/11? דומה כי אחרי ספטמבר 2001, אילי ההון תפסו טרמפ על האירועים כדי לצייר את התנועה הזאת, במקרה הטוב, כלא רלוונטית יותר, אזוטרית ומתה; ובמקרה הרע, כשותפה אחראית לפעולות נגד האנושות. באווירה הפרנואידית ששוררת בשנתיים האחרונות, זה קל ופשוט יותר להדביק אל ההמון הלא מובן של התנועה הזאת את התגיות הטרוריסטיות.
אבל גם לפני ה-9/11 היוו שיטות הפעולה של המשטרות, בכל מקום שבו נער
מקלקלי מסיבות
19.8.2003 / 12:33